אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו
בחוץ היה אפור וירד גשם
ואצלי בפנים נהיה פתאום חם ואור.
בהתחלה, לא הבנתי מה הרגשתי
כשהתחלתי להבין, סירבתי להאמין,
להאמין שזה באמת קורה.
אני זוכרת שבכיתי אחרי שהלכת
לא בכי רצוני, הנשמה שלי כאילו
כפתה על הגוף את הבכי.
זה לא היה בכי רגיל
זו היתה היטהרות,
היטהרות במקווה הפרטי שיצרו הדמעות שלי
הייתי צריכה לבוא אליך חדשה נקייה
ומטוהרת מפחדים , חרדות וזיכרונות
מוכנה להכיל בתוכי את כל אותם
רגשות חדשים שלא ידעתי.
אני זוכרת שחשבתי כמה זה מופלא.
אני זוכרת שפחדתי נורא.