היה זה אחר צהריים חמים ונעים בעיצומו של האביב. זהבה לב הייתה
בעיצומן של מטלות הבית. היא הוציאה כלים מהמדיח, השקתה את
העציצים, אפילו בטעות גם את אלו מהפלסטיק, היא נגבה אבק
מהרהיטים, תלתה על המקרר בעזרת מגנט בצורת קופידון את הציור
שהכין הילד הקטן שלה לכבוד יום הולדתה והחלה לבשל ארוחת ערב.
שקט שרר בדירה בעת זו כאשר הילדים בילו אצל חברים שלהם. זהבה
ניצלה הזדמנות זו ולקחה תקליט ישן של הבי ג'יס והכניסה לפטיפון
הישן שלה שצבר אבק ליד מערכת הסטריאו. צלילי המוסיקה מילאו את
הבית יחד עם ריח המטעמים שהתבשלו. הפעמון של הדלת צלצל. זהבה
ניגשה לפתוח את הדלת תוך כדי שהיא תוהה מי זה יכול להיות, היא
לא ציפתה מאף אחד מהילדים לחזור בשעה זו. היא הסתכלה דרך עינית
ההצצה שבדלת וראתה מהצד השני גבר שלא זיהתה, טיפה מקריח, לבוש
בלבוש מהודר עם זר פרחים בידו.
"מי זה?" שאלה זהבה דרך הדלת.
"זה מיכה פרינצקי...מהתיכון" ענה האיש מהצד השני של הדלת.
זהבה פשפשה במוחה וניסתה להיזכר באיש, השם היה לה מוכר אבל היא
עדיין לא זכרה בדיוק במי מדובר, אבל אחרי כמה שניות נפל לה
האסימון והיא נזכרה.  זה היה החבר הכי טוב שלה מהתיכון, הם היו
בלתי נפרדים, חברים בנפש, הם נפרדו רק אחרי שהיא התחתנה ונאלצה
לעבור לגור באוסטרליה בגלל העבודה של בעלה. הא פתחה את הדלת
בהתרגשות ולרגע, למרות המוסיקה שהתנגנה החדר, נדמה היה כי שורר
שקט מוחלט. הם עמדו זה מול זו ובחנו אחד את השנייה. מיכה הושיט
לה את הפרחים ואמר בהתלהבות " ואוו, זהבה את נראית מצוין!".
זהבה הניחה את הפרחים באגרטל סמוך והזמינה את מיכה להיכנס.
"מיכה, מה אתה עושה פה?" שאלה בפליאה.
"עברתי לגור בשכונה וראיתי באתר אינטרנט הזה... איך קוראים
לו... נראה לי חבר'ה... שגם את גרה פה, אז בררתי את המקום
המדויק כי חשבתי שזה יהיה נחמד לקפוץ לבקר." ענה מיכה.
" אני כל כך שמחה לראות אותך, אתה נראה נהדר" החמיאה לו זהבה
והמשיכה בשאלה "נו, אז מה איתך?"
"את יודעת, נשארים בחיים" ענה מיכה בחיוך.
מיכה התיישב בסלון וזהבה הציעה לו קפה אבל הוא סרב. היא
התיישבה לידו  ואחרי שיחת חולין קצרה הם החלו להעלות זכרונות
מן הזמנים הטובים שהיו להם ביחד בתיכון.
"את זוכרת שהתחבאת בארון של הכיתה ולחשת לי את התשובות במבחן
החוזר בפיסיקה?" שאל מיכה.
"בטח, זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי, הייתי בטוחה
שתוך רגע המורה... נו איך קראו לה... תתפוס אותי" ענתה זהבה
וצחקקה. השניים המשיכו להתרפק על גלי הנוסטלגיה. " אתה זוכר
שבפורים תכננו להתחפש לכיפה אדומה וסבתא שלה, אבל לא תאמנו
יתחפש למה ובסוף נפגשנו בבוקר ושנינו היינו מחופשים לסבתא?"
שאלה הפעם זהבה.
"ישר הנחתי שאת רוצה להיות כיפה אדומה, אבל מה זה משנה? אז
הסתובבנו כל היום בתור שתי סבתות לסביות" ענה מיכה בחיוך.
השניים החלו להיזכר בעוד כל מיני אירועים שונים מהעבר המשותף
שלהם. הם נזכרו בהשתוללויות באוטובוס בטיול השנתי באילת,
בהברזות משעורי היסטוריה, בגניבת פתקי ההרשמה מהמזכירות,
בניסיונות שלה לשכנע אותו להפסיק לעשן ובניסיונות שלו לשכנע
אותה להתחיל לעשן.
"נו, אז אתה עדיין מעשן" התעניינה זהבה
"כבר עשר שנים לא נגעתי בסיגריה" ענה מיכה בגאווה.
"אחרי כל כך הרבה שנים פתאום הפסקת?" המשיכה זהבה להתעניין.
"פתאום קלטתי שזה לא טוב בשבילי, והבנתי כמה כסף אני יכול
לחסוך אם אני אפסיק, אז הפסקתי" ענה מיכה, עדיין גאה.
"ככה סתם, יום אחד הפסקת? זה לא היה קשה? בלי מסטיקים?
פילטרים? משהו? המשיכה זהבה בחקירתה.
"בלי כלום. החלטתי שאני מפסיק והפסקתי. יש לי כוח רצון גדול
וכל מה שאני רוצה אני משיג, ואם החלטתי שאני מפסיק לעשן אז אני
מפסיק לעשן!" ענה מיכה, הפעם בפחות גאווה והמשיך " אבל אל
תחשבי שבגלל שהפסקתי לעשן אין לזה תוצאות" אמר וטפח על כרסו
הקטנה והחל לצחקק צחוק בלתי מחייב.
זהבה הגיבה בהתפעלות. " אני זוכרת שהיית גומר שתי קופסאות
ביום, זה באמת חוסך הרבה כסף."
"כבר חסכתי כמעט מאה אלף שקל בזכות זה" אמר מיכה.
"מאה אלף!?" הגיבה זהבה בהלם. "אתה רוצה להגיד לי שבאמת חסכת
את הכסף הזה?
"בטח, פתחתי חשבון בבנק וכל חודש אני מפקיד בו את הסכום שהייתי
מוציא על סיגריות" השיב מיכה לתדהמתה. "אז אני מבין שיש לך
ילדים..." פתח מיכה בנושא שיחה חדש.
"כן שניים עומרי ומיכאל, הם אצל חברים אבל הם עוד מעט יחזרו"
אמרה זהבה והמשיכה לדבר על המלאכים הקטנים, על כמה שהם ילדים
טובים וכל מיני סיפורים מצחיקים עליהם.
"ומה שלום אפריים, הוא בעבודה?" תמה מיכה. זהבה השתתקה ונראה
היה כי היא נבוכה מהשאלה. שקט של מבוכה השתרר בחדר. זהבה הפנתה
את מבטה לכיוון הרצפה. "אני מקווה שלא פגעתי בנקודה
רגישה...כלומר...את ואפריים עדיין ביחד לא? כי אם לא אני מצטער
שהעליתי את הנושא , אנחנו לא חייבים לדבר על זה" ניסה מיכה
לשבור את השקט.
"לא, זה בסדר" מלמלה זהבה והמשיכה "אפריים ואני התגרשנו לא
מזמן, חשבתי שהכל ביננו בסדר, אהבתי אותו כל כך, ויום אחד הוא
בא ואמר שהוא רוצה לפרק את החבילה, בלי הסברים בלי כלום הוא
פשוט אמר שהוא לא אוהב אותי יותר... הרגשתי כאילו זו
טרגדיה..." דמעה החלה זולגת מעינה הימנית .מיכה שלף מכיסו
מטפחת ונתן לה אותה, היא ניגבה את הדמעה.
"אני מצטערת, זה פשוט הרגשות משתלטים עלי, פשוט כל העניין של
הגירושים עדיין טרי"
"זה בסדר" השיב מיכה בקול מרגיע ובהבנה מלאה.
"מה איתך מיכה? אתה נשוי? גרוש? " שאלה זהבה בעודה מתקנת את
האיפור שהרס הבכי. "לא זה ולא זה" ענה מיכה.
"אלמן?" תהתה זהבה הקול
"רווק" אמר מיכה ושם קץ לניחושים. "מעולם לא התחתנתי, לא מצאתי
את האישה הנכונה כנראה, לא הייתה לי אף אחת שהיה לי איתה קשר
טוב, שאני הבנתי אותה והיא הבינה אותי, שאני השלמתי אותה והיא
השלימה אותי, קשר כמו שהיה..."
"בינינו" סיימה זהבה את המשפט במקומו. שניהם חייכו אחד אל
השני. לאחר כמה שניות החיוכים נמוגו והשתיקה חזרה לשרור בחדר.
שניהם ישבו ובחנו זה את זו עד שלבסוף שברה זהבה את השתיקה.
"אתה יודע שהיום זה יום ההולדת שלי?"
"היום?" התפלא מיכה, "אני לא מאמין שלא זכרתי, הייתי מביא
מתנה"
"זה בסדר" הרגיעה אותו זהבה, "לא היית צריך להביא כלום".
"את זוכרת..." החל מיכה להעלות שוב נוסטלגיה, "את זוכרת את ל"ג
בעומר של כיתה י"ב?" זהבה פשפשה בזיכרונה עד שנזכרה באירוע.
"בטח שאני זוכרת, המדורה בים, כשחיים והחבר'ה שרפו את הגיטרה
של מושיקו"
"כן, כן, כן, ל"ג בעומר הזה " השיב מיכה בהתלהבות. את זוכרת את
השיחה שהייתה לנו בארבע בבוקר?" ז
זהבה שוב פשפשה בזיכרונה אבל הפעם לא הצליחה להיזכר "איך אני
אמורה לזכור? עברו כל כך הרבה שנים, תזכיר לי על מה הייתה
השיחה"
"קבענו, שאם שנינו נהיה לא נשואים בגיל ארבעים, נתחתן אחד עם
השני".
זהבהב החלה לפרוץ בצחוק ואמרה תוך כדי הצחוק "אהההההההה,  כן,
עכשיו אני נזכרת"
לזהבה היה צחוק מדבק ומיכה החל לפרוץ בצחוק בעקבותיה. שניהם
ישבו וצחקו ככה סתם בלי סיבה. השקט שלאחר הצחוק הגיע ואז מיכה
שאל "נו, אז מה את אומרת?"
"על מה" הגיבה זהבה כלא מבינה, למרות שהבינה בראשה לאן הוא
חותר.
"על חתונה, אני ואת, אמרנו שנתחתן אז הנה. שנינו בני ארבעים,
לא נשואים, בואי נתחתן"
זהבה חשבה שמיכה מתלוצץ והחלה לצחוק, אבל הפעם מיכה לא הצטרף.
זהבה חדלה מלצחוק וקראה" אתה לא יכול להיות רציני"
"למה לא?" אמר באכזבה,
"למה כן?" ענתה בתגובה
"עשינו הסכם" אמר במלוא הרצינות. "אמרנו שאם שנינו נהיה בני
ארבעים לא נשואים- נתחתן! הסכם צריך לכבד, אפילו אם זה הסכם
בעל פה!
"מיכה...אתה..." החלה זהבה לומר אבל מיכה קטע את דבריה.
"אני אוהב אותך זהבה! תמיד אהבתי, עוד מהתיכון אני אוהב אותך,
וכשהתחתנת האהבה הזו לא פסקה, להפך! היא רק גברה. כשראיתי אותך
עם אפריים רק רציתי יותר שתהיה שלי! שלי! רק שלי! אני ואת
מתאימים זה לזו, אני מבין אותך ואת מבינה אותי. אני משלים אותך
ואת משלימה אותי. אני אוהב אותך ואת או..."
"אני לא אוהבת אותך!" צעקה זהבה " מה שאמרנו אז, זה לא הסכם,
היינו ילדים, לא לקחתי את זה ברצינות, עד היום לא זכרתי אפילו
את השיחה הזאת. אני לא אוהבת אותך. שנים לא ראיתי אותך. אני
בקושי מכירה אותך ואני חושבת שמוטב שתלך עכשיו"
שקט השתרר בדירה. מיכה קם וניגש לדלת ולפני שעזב אמר "חבל
זהבה, פשוט חבל, יכל להיות לנו טוב ביחד,  אבל הפרת את ההסכם,
ובמחשבה שנייה אני לא רוצה בכלל להתחתן עם רמאית! את שברת לי
את הלב"  הוא עזב וטרק את הדלת. מיכה נכנס למעלית אבל לא הזמין
קומה. הוא התיישב במעלית והחל פורץ בבכי. דלתות המעלית נסגרו
והאור נכבה. כל התוכנית שלו ירדה לטמיון. הוא כל כך אהב אותה.
סוף סוף הוא הצליח לשכנע את בעלה לעזוב אותה תמורת כמעט מאה
אלף שקלים שחסך, וכסוף סוף הגיע היום הולדת ארבעים שלה, כשסוף
סוף חשב שהתוכנית שלו תממש, הכל נהרס. הוא לא לקח בכלל בחשבון
את האפשרות שזהבה תסרב. כל השנים הללו הוא חשב שהיא חשה כלפיו
מה שהוא חש כלפיה. הוא ניגב את הדמעות, לחץ על הכפתור של קומת
הכניסה, יצא מהמעלית והלך לקיוסק הקרוב כדי לקנות חפיסת
סיגריות.