חרושת פניהם אמרה רעות
כמו צובעת את פני הצעירים
לקראת הקרב הראשון
והאחרון בחייהם.

הארגמן החליף את החאקי הנודד
והשפתיים לא קומצו,
הן פושקו בתאווה.

שישה גברים ,כהים או בהירים,
אין לתת את הדעת על פרטים,
והיא קטנה, אין לתת את הדעת
על אורך רגליה או שקע צווארה.

מבטיה ליטפו
את חלון הראווה ,
תלויים בו כוכבים ובובה יפיפייה,
ישובה על ספסל פלסטיק  קטן, עוצמת עיניה
לקול מנגינת המקהלה.
היא מנגנת בשבילה.

גם הם ליטפו
במבטיהם
את שדיה הקטנים ,
את שפתיה האדומות, הפשוקות, הבשלות.
את רגליה בגרביון התכלת
והניצנוץ בקצה אפה.

הרוח עמדה במקומה והם הזיעו כחתולות
מיוחמות.
כערפדים צמאי-דם.
כרפש החברה.

היא ישובה בשימלתה הצהובה
אוחזת צמיד-חרוזים
ומזמזמת שיר של גדולים שקלטה
מהרדיו המזייף בקצה החדר.

אנשים בחלוקים לבנים עמדו
מהקצה השני של הזכוכית
וחרטו במהירות רשימות.

איברם התקשה ובראשם
כבר רצות התמונות
בידם כבר מורגש מגעה
ושפתיהם כבר לוקקות עצמן מטעם,
טעם ילדה קטנה.

כמו חבורת זאבים מחושבת
הם קמו במן תיאום מושלם,
אולי תעודה למבנה גנטי זהה,
והתקדמו לעברה.
מבטם מחושמל מלטף את עורה הצעיר
והדהוד צעדיהם כשל חיילים.
נשימתם כבדה ועימה גם היצר
מאיים .
משולהב, מתפרץ ודורש
את הגוף המתוק, היפה,
התמים.
החלק, המושלם,
הזעיר.
הבריא,הקסום,
הקטן.
הכל-כך קטן.

הם זינקו לעברה.





מזל שהפעם היתה שם זכוכית-ממוגנת
להודפם.
מזל שהיא נותרה שם ישובה ומבטיה תלויים
אי-שם.