אני במחסום יצירתי וזה משגע אותי. כל מה שאני כותבת יוצא
מאולץ. כבר שנים שלא פרסמתי שיר או סיפור. ואין לי מושג למה
זה. כי הכתיבה שלי היא עלי. על החיים שלי, על האהבות והאכזבות
שלי וכמובן שעל הרגשות שלי.
בעצם כשאני חושבת על זה, עד עכשיו כתבתי רק על מה שסובב אותי.
אף פעם לא באמת ישבתי וכתבתי משהו עלי. אני לא יודעת למה לא
עשיתי את זה עד עכשיו, אולי פחדתי שאני אהיה יותר מדי משעממת
בשביל שיהיה אפשר לכתוב עלי משהו מעניין.
אבל זאת לא הסיבה. הבנתי את זה ברגע שהתחלתי לכתוב את הקטע
הזה. הקטע הזה שהוא עלי. עלי ולא על אף אחד אחר. זאת בעצם הפעם
הראשונה שמישהו יראה סוף סוף את תוכתוכי. עד העצם. יראה את
הנשמה השחורה והמושחתת שלי, שבעצם כבר דיי הרוסה מכל הסמים
שלקחתי ומכל השטויות שכבר עשיתי בחיים שלי.
אני לא מהטיפוסים שיכולים לצאת באלגנטיות מצרה כלשהי. בכלל לא.
אני מאלה שחייבים ללכת ולדפוק את הראש בקיר. בטח בגלל זה יש לי
כבר תיק במשטרה. על מה אתם שואלים? על שטויות. על שטויות כי אף
פעם לא היה לי את האומץ לעשות משהו "רציני". הדבר הכי רציני
שעשיתי היה לדקור מישהו בסכין מהאולר של האקס שלי. לא ידעתי
למה עשיתי את זה אז, ואני לא יודעת עד היום. את מי זה מעניין
בכלל למה? לא אותי, לא את השוטר שעצר אותי, בטח שלא את האקס
שלי שזרק אותי שעה אחרי שעצרו אותי וברור שלא את השופט שדן
אותי לחנש שנות מאסר בפועל. מעולם לא ידעתי למה. מצד שני, עד
עכשיו אני לא יודעת. וגם לא ידעתי למה "החברים" שלי שיום אחד
התמסטלו טיפה יותר מדי, לקחו אותי ליער, קשרו אותי והיכו אותי
מכות רצח. טכשזה לא הספיק להם, הם גם "עשו סיבוב" כל אחד מהם
בתורו, על החברה הכי טובה שלי. שהיא בעצם נשמה טובה שסתם
הסתובבה איתי מתוך שעמום באותו הלילה. והנה. ככה הרסתי עוד
נשמה טובה, השחרתי עוד עולם. יופי לי. אבל גם אחרי אותו הלילה
לא עצרתי. לא רק שלא עצרתי, הרגשתי גם שאין לי כל כך בשביל מה
לעצור. אז החלטתי לקחת את החיים שלי בידיים ולקדם אותם צעד אחד
קדימה. אז הלכתי לפינת הרחוב ל"seven eleven"
הקרוב וקניתי שם כמות בלתי מוגבלת של בקבוקי וודקה באיכות
ירודה. כאלה שאפשר למצוא רק במכולות כי אפילו הן מתביישות
למכור אותן בגלל איכותן הירודה. אבל לא היה לי איכפת. הייתי
צריכה כמות כזו שתספיק בשביל "לסדר" לי את הראש. חיכיתי שעה
ארוכה בתור, וכשסוף סוף יצאתי משם, הבנתי שזה לא מספיק. אז
הלכתי לפינה של אותו הרחוב וקניתי מהדילר שעמד שם קצת "קוק".
הייתי קונה הרבה יותר אבל כבר לא היה עלי כסף.
אחר כך, כשחזרתי לדירה הקטנה והמעופשת שלי, החלטתי ש"זה לא
זה". שככה אני לא הולכת לבלות את הערב. אז עליתי לגג של בניין
הקומות המגעיל שאני גרה בו. נזהרת לא לדרוך על הג'וקים בדרך.
בהתחלה הם הפריעו לי, אבל עם הזמן התרגלתי אליהם. עליתי לאט
לאט... מדרגה מדרגה... וכשלבסוף הגעתי לגג, השתכרתי והתמסטלתי
כמו שאף פעם לא הייתי קודם. ואז, שמעתי קול קורא לי. בהתחלה,
הסתכלתי למעלה. דבר שהיה דיי טיפשי לעשות בשביל מישהי שהיא
אתאיסטית שיושבת על כיסא נוח בגג הבניין שלה. ואז, כששוב קרא
לי אותו הקול, הבטתי למטה. שם ראיתי את החברים שלי. הם קראו
לי. לא היה לי כוח לענות להם, אבל השכנים התחילו להתעורר
ולצעוק "שמישהו יזמין כבר משטרה..." לא ממש רציתי לסבך את
החברים שלי בגללי. אפילו אחרי מה שהם עשו לי ולשני ביער. אז
קמתי לאיטי מהכסא הנוח שלי, שהיה ממוקם קרוב מאוד למעקה, מספיק
קרוב בשביל לראות אבל לא בשביל להיראות. מין מצב "דני-דין"
שכזה. קמתי, התקרבתי עוד טיפה למעקה וצעקתי להם "אני פה!!!"
בכל הכוח. אבל הם לא שמעו אותי. ושוב צעקתי להם כשאני מאמצת את
מיתרי הקול ומכוונת אותם לעוצמה כזאת שלא ידעתי שאני מסוגלת
להגיע אליה עד לפני אותו הרגע. "אני פה!!! פה למעלה!!!"
ושוב... לא הייתה תגובה. אז החלטתי לנופף להם. אולי אז הם
ישימו לב אלי. ובכן, הם לא שמו לב אלי, ואני, אני שהייתי מספיק
"חכמה" בשביל לנופף להם, לא הייתי מספיק חכמה או מספיק פיכחת
בשביל לחשוב ברצינות על מה שאני עושה. באותו הרגע בו נופפתי
להם, באותו הרגע הגורלי, נפלתי. נפילה ארוכה. כל כך ארוכה עד
שחשבתי שהיא לא תיגמר לעולם. היא לקחה כל כך הרבה זמן, עד
שנרדמתי בדרך.
לאחר זמן מה, שנראה כמו נצח בשבילי, התעוררתי. מה שהעיר אותי
הייתה חבטה הגונה שפגעה בגבי ובעצם בכל החלק האחורי של הגוף
שלי. הקטע המוזר היה שלא נפלתי על המדרכה הקשה שציפיתי שאפול
עליה. לא ולא. נפלתי לתוך בור. בור עמוק. בור גדול ושחור.
וכולם, כולם עמדו שם מעלי, מסתכלים בי מלמעלה. מסתכלים ובוכים.
אוחזים אחד בשני כאות לתמיכה. מתלחששים על "כמה שחבל עליה",
"היא הייתה פרח צעיר שנקטף בנעוריו". ואני, אני שעד אותו הרגע
לא הבנתי מה בדיוק קורה, באותו הרגע נפל לי האסימון. צעקתי.
צעקתי להם. צעקתי " אני פה!!! לא הלכתי לשום מקום!!! אני
פה!!!". אבל כל הצעקות שלי לא עזרו. וחול החל לכסות אותי. קודם
את רגלי, אחר כך את גופי, ולבסוף את פני. ואני, אני כל אותה
העת צעקתי ובכיתי להם: "אני פה!!! אני חיה!!! אני פה!!!". אבל
שוב, אף אחד לא שמע אותי.
כנראה שנועדתי להיקבר בעודי חיה. אחרי הכל, זהו הפחד הכי גדול
שלי. |