היא הייתה לחוצה כמו טמפון.
"גל אתה לא מבינה, אני לא מצליחה לעצור תדמעות"
מתרוצצת במקום מהר.
"האיפור נמרח, אני יודעת"
קול מכונית חונה.
"טוב ביי גל, מישהו הגיע אני חייבת לזוז"
ניתוק. מחייכת.
היא התקרבה אל הדלת.
היא לובשת מכנס שחור ארוך וגופיה שחורה.
שחור הולם אותה.
בידה ורד אדום גדול,
פניה, מודאגות, חוששות.
ענייה, אדומות ומדמיעות.
דופק ליבה, מהיר, משתנה כגשם הראשון.
אלו היו השניות הארוכות ביותר בחייה.
סידרה את עצמה, פעם נוספת ואחרונה, לפני...
שנה שלמה היא חיכתה לרגע הזה, שנה שלמה סבלה בלי.
ואז זה הגיע. הדפיקה.
דפיקה אחת, מינוס פעימה אחת בליבה.
20 באוגוסט. החופש הגדול האחרון שלו.
"אני באה"
בקול רועד.
היא נגשה לדלת, והחזיקה בידית.
קול מנוע המכונית עוד רעד במלוא עצמתו,
קול גברי צלול נשמע מאזור המכונית החונה,
"בסדר יוסי המכונית תהייה אצלך ב- 15:00 אל תדאג" .
"שבי כלבה טובה, שבי" צוותה.
נשימות כבדות מבעד לדלת נשמעות,
יוצרות צליל מוזיקלי נעים יחד עם דפיקות הלב והזיעה הנשפכת.
סיבוב הידית החורקת שיתק את קולות הרקע,
והפריד בן חלום למציאות.
כל סיבוב הפריד יותר ויותר בן מצב אמת ודמיון.
כל חריקה גרמה לאיבוד פעימה.
הסיבוב המלא, הושלם!
והיא משכה בכוח את הדלת.
נשימה נעצרה, דמעה הפסיקה את מרוצה, העולם כולו נעמד דום.
זהו, זה הרגע, היא עומדת מולו.
וידיה רועדות, הורד,
נראה כגדול מהרגיל.
"כנס" היא אומרת.
הוא נכנס, וסוגר אחריו את הדלת.
היא מחקבת אותו חיבוק ביישני, ומעניקה לו את הורד.
עיניו כל כך גדולות.
שפתיו כה אדומות.
שערו שחור
וצבע עורו שוחף למרחקים.
הוא לא אמר אף מילה דקות ארוכות.
הוא עולה במדרגות לקומה העליונה.
14 מדרגות, 14 צעדים.
14 שניות של שקט עוקצני.
היא הביאה לו לשתות, והוא התיישב לנוח.
רק מבטים, רק נשימות.
מבוכה גדולה.
השקט, נשמע כמו צרחה נוראית.
צרחה, שחדרה עמוק למערכת העצבים.
מעבירה צמרמורת מרה בגוף כולו.
היא העניקה לו מכתב ומתנה.
והכל בשקט לא נורמאלי.
המזגן בחדר לא פעל, אך הקור הפך להיות מנוקר יותר ויותר ככל
שהשניות חלפו.
היא הדליקה תמוזיקה, כדי להפשיר את האוירה.
הוא חייך.
"תודה"
חייכה.
הוא נעמד, גם היא. ואמר לה בלחש,
"גם לי יש מתנה בשבלך"
והצביע על שפתייה.
התכופף לעבר התיק שלו.
"אוי תראה לא שמתי לב.
אנחנו חייבים לנסוע."
מאוכזב.
"טוב, זה ייחכה" אמר.
ירדו במדרגות.
השתיקה שוב נאחזה חזק באויר.
ומקצב צעדיהם נשמע בווליום חזק.
"יאללה, אבא ניסע"
יצאו החוצה, וצעדו לכיוון המכונית.
רק חייכו.
כל הדרך, החזיקו יידים, ויישבו מרוחקים.
אדם לעצמו.
כל נפש בחלונו.
נוף.
כעבור מספר שעות חזרו.
שוב,
14 מדרגות, 14 נשימות.
שקט מקפיא אחד.
ידית הדלת עושה סיבוב שלם.
היפוך יצרים.
נכנסו לחדר.
לבועה, מיקום מופלא שייצרו לעצמם.
שם נסגרו.
הוא נשכב במיטה.
"נוח"
חייכה.
מתח את ידו לעבר השלט,
ערוץ 5.
"כדורגל, עכשיו?"
מלמלה..
היא אוהבת אבל..
"למה לא?"
משך בכתפיו.
היא הלכה לכיוון המערכת, והפעילה את המערכת.
אביב גפן.
ונשכבה גם היא במיטה.
הגב לכיוון הטלוויזה, פניה לכיוון הקיר.
הוא שכב שם בשקט, כאילו מתעניין במשחק.
<פלאש>
"תזכרי שירן, תקסימי אותו בחיוך שלך, ובעדינות היידים שלך"
<פלאש>
התקרבה אליו מעט, לקחה את ידו, ובעדינות,
ניגנה על עורו.
סימפונית רגש ומיניות.
העצבים התכווצו, העניים נעצמו, השפתיים חייכו.
הצמרמורת הזו, מובלת בקור ובאדישות העזה שבחדר, וצובטת חזק.
הוא נהנה.
היא רואה.
היא מתקרבת עוד.
כל נגיעה שלה, עושה לו את זה.
בין לבין, אצבעותיהם נפגשות.
מגששות.
היא מתקרבת.
עכשיו, היא כבר קרובה מאוד.
מרחק נשימה.
מלטפת את פניו.
מחייך.
משמיעה קול.
"אממ"
גיחוח קל.
מרחק נשיקה.
אף באף.
קצה שפה מדגדג בקצה שפה שני.
עיינים מתבוננות.
נשימות.
קול השקט נשמע בעוצמה זוועתית.
מתנשקים.
תחילה כלות, אחר,
היידים מתחילות בריקוד.
עיינים עצומות.
לשון משחקת.
לב דופק.
אהבה בוערת.
דקות ארוכות נשקו.
עד שפקחו עייניהם.
לבדוק.
זה אמת? זה חלום?
וסגרו עייניהם בשנית.
נחשפו.
נשחפו.
אהבו.
פשטו.
הוא ליטף את מחשופה ברכות.
הוא שאל, אם הוא יכול, אם אפשר.
היא לקחה את ידו בעדינות, והניחה אצבע אצבע, על שדיה.
"כן"
חייכה.
הריח הטוב של האהבה.
ריח התשוקה והעזות פרח בחדרה.
הקור המצמרר הפך לפתע, לאויר נעים.
החדר התחמם במהירות גבוה, המקביל לנשימותיהם הכבדות.
הזיעה טפטפה על גופם. שרירים רפויים.
גוף אל גוף.
איבר על איבר.
הנאה קסומה.
תשוקה חזקה.
נפש תאומה.
הרגשה נצחית.
כשל מתיקות היין וטוהר היהלום, כך הם.
מתוקים, משכרים.
טהורים, נוצצים.
ומשלימים.
כל החיים... |
