ביום שרותי נולדה היא ואלוהים התחילו לבנות עולם.
בהתחלה הוא היה קטן מאוד וצהוב ולאט לאט ככל שהזמן עבר הם
הוסיפו לו עוד צבעים, כחול ואדום ...

כשרותי גדלה עוד קצת והבינה קצת יותר הם התחילו לצייר צורות
ולבנות חפצים ומבנים, מגדלים ועצים ומגרשי משחקים ואנשים
ובתים.
הם בנו יחד עולם, צבעוני, יפה, בריא, נקי והוגן.  

יום אחד הם החליטו שהגיע הזמן לנסות להוסיף לעולם שלהם רגשות.
אושר, שמחה, צחוק אהבה, כאב, עצב, כעס ואכזבה.
רותי זרקה את כל הרגשות פנים בבת אחת והחליטה שהכל יפול לבד
למקום הנכון.
אלוהים עמד מהצד.

בחלוף הימים התחילה רותי להבין שחלק מהרגשות לא מסתדרים בעולם
שלה, האושר והעצב מתנגשים ולא משאירים מקום לשלווה או אפילו
לשקט לשרור קצת.
היו כמה אנשים שאמרו לה שזה קיצוני מידי וגם קצת דרמטי... אז
היא ניסתה לעשות סדר. היא הזיזה את העצב לאזור אחד בצד השאירה
לידו מקום לאכזבה ובמרכז העצב הניחה את הכאב.
ואז התפנתה לטפל בשמחה. היא העבירה את השמחה לאזור אחר, שמה
לידה את הצחוק, כירבלה את החשק הספונטני באזור שהפריד בין העצב
לשמחה והשאירה נקודה אחת בינונית לאושר.
אחרי שהכל נראה לה יותר מאורגן התחילה רותי לחפש את האהבה.
חיפשה אותה בין הצבעים הראשונים ומצאה שם שאריות של אהבת אם,
נברה בין הצורות והריחות ומצאה שם יופי אבל לא אהבה. לבסוף
בחנה שוב את הרגשות אבל לא משנה מאיפה הסתכלה, אף אחד מהם לא
היה ממש זה. פנתה רותי לאלוהים ואמרה לו "אני חושבת שאיבדתי
משהו..." אבל הוא לא ענה.

התיישבה רותי בצד, אספה את ברכיה לחיקה ודמעות זולגות על
לחייה.
עברו ככה כמה ימים. רותי הרגישה חסרת אונים ולא ממש ידעה איך
לצאת מהסבך הזה שהכניסה את עצמה אליו.
כמה שזה מרגיז שיש שכ"ד וחשבונות ואי אפשר לרבוץ ולדחות משמרות
לנצח. אז רותי התעצבנה קצת, וקיטרה קצת ובסוף היא צחצחה
שיניים, התקלחה ויצאה מהבית.
ורותי הייתה עסוקה.
כל כך עסוקה עד שהיא שכחה לגמרי מכל הסיפור הזה עם אלוהים
והרגשות והאהבה. אלוהים קצת נעלב אבל הוא עסוק מידי מכדי לקחת
דברים כאלה ברצינות.
עברו להן כמה שנים, כמה גברים בדרך שהצחיקו קצת והציקו הרבה.

לילה אחד תקפה את רותי בדידות.
היא פנתה לאלוהים  וביקשה ממנו שישלח לה מדריך. חבר ורע שילווה
אותה ויכוון אותה בדרך אל החלומות. אלוהים שתמיד הייתה לו פינה
חמה בשביל רותי כמובן לא ענה במקום אבל שלח. ולמחרת היום (או
אולי יומיים אח"כ) הכירה רותי מדריך. ויחד הם יצאו לטיול בנבכי
העולם שהיא בנתה. הוא סקר יחד איתה את הצבעים והצורות, הטעמים
והריחות הם צחקו ובכו ואז רותי גילתה שיש בו, יש בה, יש בהם
ביחד משהו שונה, מעבר. משהו כזה שמאחד את כל הרגשות המאורגנים
שלה.
לקח להם קצת זמן לתת לו שם אבל בסוף היא הבינה שהיא מצאה את
האהבה בעולם שלה. והאהבה הזאת לקחה מכחול ענק וערבבה את כל
הרגשות המאורגנים של רותי. היה בה הכל.
ורותי שמחה וצחקה והייתה מאושרת עד שהגיע הבכי. ורותי הייתה
עצובה ולבסוף גם מאוכזבת.
מאוכזבת מאוד.

היא מצאה את עצמה שוכבת על הגב במרכז העולם בתוך סערת רגשות עם
אשליית אהבה מרחפת מעליה כענן קודר וגיצי אכזבה רוחשים בתוכו.
במלוא ייאושה  נעמדה על קצות אצבעותיה והושיטה יד אל תוך הענן
בנסיון להציל מעט מן האשליה שהייתה לה אך הכל התערבל לה בין
האצבעות ונמוג כערפילית בוקר.
הענן התפזר ורותי נשכבה אחורה ונרדמה.

היא חלמה על המקום האחר,
המקום בו המציאות היא חלום ולא חולמים את המציאות.
מחפשת תמיד את הרגע בו כל מה שיש הוא הנשימה.