סיפור ישן
אני שומעת אותה שרה וכל העולם מסתובב סביבי, מסתובב עלי.
מתמקדת רק בה, באיך שפיה זז בקול שיוצא מימנו בכל הברה והברה.
זה כל כך יפה עד שדמעות פורצות מעיניי,
תני להם לרדת אני שומעת קול מתוכי אומר,
כאילו היא מעבירה לי דרכי מסר.
נשימתי נעתקת, עיניי מאיימות להיעצם בעונג אך אני לא מסוגלת
לתת להם
ונאבקת בהם עד הסוף עד שזה נגמר עד שהיא נגמרת ביחד עם השיר.
חזרה למציאות. ביום שאחרי הכל נמשך כרגיל ואני לא קולטת איך
הכל יכול להמשך כרגיל
אחרי מה שהיא, אחרי ששמעתי את הדבר המופלא הזה.
כולם אכזריים ואף יותר בכל יום, ואני לא מבינה הרי שמעתם את
זה. זה משהו אחר ממה שיש לנו זה רגש אחר זה טוב יותר. לאף אחד
לא אכפת כולם ממשיכים כרגיל ורק אני, אני לא יכולה להמשיך אני
שומעת אותה שוב ושוב מתנגנת לי בראש והעולם נראה אחרת כאילו
אני הולכת ומסביבי בועה שמשמשת כמחיצה ביני לבין כולם. אני
הולכת ברחוב מסביבי בועה שומעת את הקול שלה ולא מבינה מה הולך
סביבי, הולכת בפחד, בוכה. מגיעה הביתה מסתגרת בחדר חשוך,
רועדת, בוכה עד שאני נרדמת או עד שמגיע הבוקר. הדבר היחידי
שמקשר אותי לעולם, למה שקורה, זה רפרוף בעיתון כל יום בבוקר.
וככה עוברים ימים, שבועות והדבר היחידי שמחזיק אותי בחיים זה
הקול שלה שמתנגן באוזניי.
אין חיים בחיי, חושבת לעצמי. יושבת כבויה בכיתה לפעמים קולטת
מילה או שתיים מדברי המורה.
ככה חולפים להם ימים, שבועות, חודשים.
פתאום הם צועקים, אומרים שלא ירשו לי לבלות את שארית חיי
כבודדה, כלא משתלבת,
ואני עושה פרצוף של מקשיבה, אחרי שהם גוערים הם אומרים שהם
אוהבים ושבגלל זה הם מעירים לי, מעירים אותי. ואני חושבת איך
הם יכולים אם הם לא יודעים איך לאהוב בכלל. אהבה נהיית לשם עצם
פשוט וחסר משמעות כשזה בא מכיוונם. שוב אומרת בסדר והולכת לחדר
ואז יוצאת קצת מהבית שיראו שאני כביכול מנסה. אני מתהלכת ברחוב
כל כך מפחדת לא מסוגלת לשתף אף אחד בבועה שלי,
מנסה להביע שבכל בסדר, גם אז מרגישה נעיצות מבטים, נעצים
ננעצים בגופי אני מתאמצת שלא לבכות.
והיא ממשיכה לשיר, לעיתים גם גורמת לי לחייך. ככה מחזיקה עוד
כמה שבועות.
יום אחד קמה בבוקר מתכוננת לבית ספר, אחר כך לוקחת את העיתון
מרפרפת. מגיעה לעמוד האחרון ורואה את התמונה שלה, לרגע
אופטימית אולי הם סוף סוף מתחילים להבין. עוברת מיד לכתוב,
מתחילה לקרוא באמצע מתחילה לרעוד, לבכות. כתוב שהיא מתה, היא
התמוטטה ומתה, לדעתם זה קרה בגלל הלב, היה לה משהו פגום בלב,
ופתאום גם הקול שבראש שלי נחלש, יותר ויותר עד שהוא מפסיק.
קשה לי לנשום. חושבת לעצמי שהסיבה למותה הוא הייאוש.
יוצאת מהבית כדי לנשום, נרגעת קצת. אימי ואבי יוצאים מהבית
מאחלים לי יום נעים.
אחרי שעתיים בחוץ על הרצפה אני חוזרת הביתה.
מתפשטת, לוקחת סכין, נכנסת למקלחת ממלא אותה מים. יושבת בתוכה.
חושבת לעצמי, מחייכת, בוכה.
לוקחת את הסכין, חותכת. מביטה על ידי מלאות דם. נשארת בהכרה
כדי לראות שאחרי זמן מה גם כל המים. עוד כמה שניות ונרדמת.
שוקעת בשינה עמוקה לנצח.

בעיתון למחרת- "נערה התאבדה והשאירה כתובה אחרונה בדמה על רצפת
המקלחת:
"נכתב בזיעת ייאושי".