כולן האחיות שלי.
כל אחת במובן אחר.
רוני היא אחותי.
נולדנו לאותה אמא ואנחנו אחיות הכי טובות.
מהסוג שעוזרות אחת לשניה תמיד, מהסוג שכל אחד רוצה שתהיה לו.
תמר היא אחותי.
הכרנו השנה ונעשינו חברות טובות.
חברות שמנהלות במשך שעות שיחות טלפון על כל דבר אפשרי.
טל היא אחותי.
היא לא באמת אחותי היא הבת דודה שלי, אבל אנחנו מדברות על
הכל.
איתה אני יודעת שאני יכולה לדבר על כל בעיה והיא תמצא פתרון
תוך שניה כי רוב הסיכויים שגם היא היתה באותו מצב.
נעם היא אחותי.
אנחנו מכירות מאז שנולדנו ואנחנו חברות הכי טובות.
אנחנו יוצאות ביחד, מבלות ביחד ועושות שטויות ביחד.
גם רוני גם תמר גם טל וגם נעם הן האחיות שלי.
כל אחת במובן אחר.
רוני במובן של אחיות טובות, הכי טובות.
תמר במובן של לדבר שעות בטלפון, במובן של להיות דומות.
טל במובן של בנות דודות הכי טובות שמדברות על הכל.
ונעם במובן של חברות הכי טובות.
כולן האחיות שלי.
כל אחת במובן אחר.

אני אוהבת אותה.
אני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר  בעולם הזה.
והיא אוהבת אותי.
אני רואה אותה ופתאום נהיית עצובה.
אני נהיית עצובה בגלל שכל פעם כשאני רואה אותה אני חושבת.
אני חושבת מה יקרה אם...
אם יקרה משהו ואני אאבד אותה.
ואני אומרת לעצמי שזה לא יתכן,
כי אלוהים טוב מידי בשביל לתת לי לסבול ככה.
ואז אני נרגעת.
היא רואה אותי.
אני מתחילה לצחוק וגם היא.
בגלל שצחוק מדבק.
הוא מדבק יותר ממחלה מדבקת.
כי צחוק זה תוצאה של אושר ושמחה,
לכן הוא מדבק יותר מדברים עצובים.
ואני נזכרת בכל מיני רגעים שעברנו
מכל ה - 4 שנים שאנחנו יחד.
וזה נראה כמו נצח.
אבל כשחושבים על זה, זה עבר די מהר.
ואנחנו קרובות.
גם אם נהיה בחצאים אחרים של העולם נהיה קרובות.
כי אנחנו אחיות.
וכשאני כועסת עליה כל כך כואב לי.
כי זה כל כך קשה לי לכעוס עליה.
והיא לא יודעת את זה.
והיא גם לא תדע.
היא אף פעם לא תדע כמה אני אוהבת אותה.

אני אוהבת גם אותה.
אולי לא הכי בעולם אבל אני אוהבת אותה מאוד.
והיא אוהבת אותי.
אני רואה אותה ומחייכת.
גם כשאני עצובה אני מחייכת.
אני מחייכת בגללה,
בגלל שהיא בכל מצב יכולה לגרום לי לחייך.
אותה אני לא אאבד בחיים.
בגלל שהיא חלק ממני.
היא רואה אותי מחייכת,
בגללה,
וגם היא מחייכת.
אני חושבת שהיא מחייכת בגלל שהיא יודעת שהיא הצליחה לגרום לי
לחייך.
ואני נזכרת בכל מיני רגעים שעברנו
מהשנה האחרונה שאנחנו יחד.
וזה נראה כמו נצח.
אבל כשחושבים על זה, זה עבר די מהר.
ואנחנו קרובות.
גם אם נהיה בחצאים אחרים של העולם נהיה קרובות.
כי אנחנו כמו תאומות.
ואני אף פעם לא כועסת עליה.
אנחנו דומות מידי בשביל שאני אכעס עליה.
והיא יודעת את זה,
היא רק לא יודעת כמה.
לא נראה לי שהיא בחיים תצליח להבין כמה אני אוהבת אותה.

אני אוהבת גם אותה.
אני אוהבת אותה מאוד מאוד.
והיא אוהבת אותי.
אני חושבת עליה ונהיית טיפה עצובה.
אני נהיית טיפה עצובה בגלל שאני מתגעגעת.
אני מתגעגעת ואני יודעת שלא נתראה עוד הרבה זמן.
ואני אומרת לעצמי שעוד מעט חופש,
ושכנראה נתראה בקרוב.
ואני מרגישה יותר טוב.
מה קורה כשהיא חושבת עליי?
היא גם מתגעגעת?
אני חושבת שכן.
אני נזכרת בכל מיני רגעים שעברנו יחד,
מכל החיים שלנו.
וזה נראה כמו נצח,
אבל כשחושבים על זה, זה עבר די מהר.
ואנחנו קרובות.
בכל מקום בעולם נהיה קרובות.
כי אנחנו בנות דודות.
וכשאני כועסת עליה אני מרגישה רגשי אשמה,
כי היא לא עשתה שום דבר שמצדיק את הכעס שלי.
אולי היא יודעת את זה.
ואולי היא לא.
אולי היא יודעת כמה אני אוהבת אותה.

אני אוהבת גם אותה.
ואולי היא גם אוהבת אותי.
אני רואה אותה וחושבת.
אני חושבת אם זה אי פעם יעלם,
אם אי פעם לא נהיה חברות כמו עכשיו.
ואני חושבת שיש את ההווה ושהעתיד לא כל כך משנה כרגע.
היא רואה אותי.
מה היא חושבת?
היא חושבת כמוני?
אני מקווה שכן.
אני מתקרבת אליה והיא מתקרבת אליי.
היא מתקרבת אליי כי יש לה משהו להגיד לי.
זה בטח משהו שלא כל כך יעניין אותי.
כי אנחנו לא דומות.
אנחנו בדיוק ההפך.
ואני נזכרת בכל מיני רגעים שעברנו יחד.
מכל החיים שלנו.
וזה נראה כמו נצח,
אבל כשחושבים על זה, זה עבר די מהר.
ואנחנו קרובות.
גם אם נהיה במקומות אחרים לגמרי נהיה קרובות.
כי אנחנו חברות הכי טובות.
וכשאני כועסת עליה אני יודעת שזה יעבור.
כי למרות שאנחנו שונות אנחנו דומות.
ואין סיכוי שהיא יודעת את זה.
אולי בעצם...
לא, לא נראה לי שהיא יודעת כמה אני אוהבת אותה.