קבעתי עם דניאל ב 19:30- בפארק שלנו, בפינה המיוחדת שלנו על
הדשא מול האגם.
הגעתי כמה דקות לפני הזמן, כרגיל, והתיישבתי בפינה שלנו.
הסתכלתי על האגם ונזכרתי בברווזים שתמיד שוחים בו. האימא
הברווזה שוחה ראשונה עם הראש זקוף, ואחריה כמה ברווזונים קטנים
מגעגעים, בשורה.
זה מוזר, חשבתי לעצמי, היום אין אף ברווז באגם.
ב19:35- דניאל הגיע, מאחר בכמה דקות כמו תמיד. הוא כיסה לי את
העיניים ומייד ידעתי שזה הוא. הוא תמיד עושה את זה. הוא חושב
שהוא מפתיע אותי בכל פעם מחדש, אבל הוא כבר נהייה ממש צפוי.
בכל זאת, אני לא אומרת לו כלום על זה, שירגיש טוב עם עצמו.
קמתי מהדשא, התחבקנו, ושאלתי "שנלך?"; "כן", הוא ענה.
רצתי אל מגרש המשחקים והתיישבתי על אחת הנדנדות. דניאל בהה בי
והעיניים שלו נצצו.
"את נראית כמו ילדה בת שש כשאת יושבת על הנדנדה, את יודעת?"
"אבל ילדה חמודה, נכון?"
"הכי חמודה בעולם", הוא ענה.
"נו, למה אתה מחכה, תדחוף אותי כבר!"
"טוב, אם את חושבת שתעמדי בזה".
התנדנדתי בנדנדה הזו כל כך הרבה זמן, שאין לי מושג כמה זמן עבר
מאז שהגעתי לפארק.
דניאל פתאום הפסיק לדחוף אותי. "מה קרה?", שאלתי
"נזכרתי שאני חייב ללכת", הוא ענה. "כל כך מוקדם?"
"כן, יש משהו שאני צריך לעשות", הוא ענה. "נתראה מחר?; "כן,
בטח", עניתי.
התנשקנו לשלום והוא הלך. נשארתי לשבת שם עד שכבר לא ראיתי
אותו.
ידעתי שמשהו לא בסדר, הוא אף פעם לא הולך כל כך מוקדם. לא היה
לי מושג מה השעה, אבל ידעתי שעברו רק שעתיים בערך מאז שבאנו
לפה. הייתה לי הרגשה לא טובה, שאולי הוא מסתיר ממני משהו.
קמתי מהנדנדה ונשכבתי על הדשא הרטוב. עצמתי את העיניים
ודמיינתי את הברווזים הקטנים שוחים באגם, בשורה מסודרת. אבל יש
ברווזון אחד ששוחה מאחוריהם. הם שוחים קדימה ומתעלמים ממנו.
פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי, נבהלתי ופתחתי את העיניים. קפצתי
מהמקום וראיתי שזה דין, החבר הכי טוב של דניאל.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי.
"מה את עושה פה על הדשא הרטוב? לא קר לך?"
"קצת, אבל לא נורא, אתה מכיר אותי, אני אוהבת קור".
הוא נתן לי את הז'קט שלו וכיסה אותי בו. "בכל זאת, שלא
תתקררי".
"תודה", אמרתי.
"רוצה ללכת לאנשהו?", הוא שאל; "טוב, על מה חשבת?"
"בואי ,אני אראה לך".
הלכנו דרך הפארק ומגרש המשחקים, עד שהגענו לאזור חשוך ושומם.
אף אחד לא עבר ברחוב והייתה דממה מקפיאה.
"זה המקום שרצית להראות לי?", שאלתי
"חכי, צריך להיכנס עוד קצת". עברנו דרך צמחייה סבוכה וגבוהה,
ואז הגענו לבית נטוש עם כתובות גרפיטי על כל הקירות. הבית היה
מפורק לגמרי, החלונות היו שבורים, הגג עמד להתמוטט, ולא היו
דלתות.
"ברוכה הבאה למפלט שלי", הוא אמר.
"המפלט שלך ממה?", שאלתי
"מהעולם, מהחיים, מעצמי, מהכל", הוא ענה.
נכנסנו לתוך הבית ובחנתי את המקום. זה עשה לי צמרמורת בכל
הגוף.
"המקום הזה מפחיד אותי. אפשר ללכת למקום אחר?", שאלתי את דין,
אבל הוא התעלם ממני לגמרי. זה היה ממש מוזר להיות איתו שם,
כאילו הוא היה שקוע באיזה עולם אחר, שאני לא נמצאת בו.
"דין ,אתה שומע אותי?", שאלתי
הוא לא הקשיב לי ונשאר לעמוד שם, בלי לזוז. זה היה כאילו שהוא
קפא על המקום. ברחתי משם מהר. בחיים שלי לא רצתי כל כך מהר. לא
ידעתי לאן אני רצה, אבל העיקר להתרחק מהבית ההוא. פחדתי שהמקום
יכשף אותי, כמו שהוא עשה לדין.
אחרי שעברתי כמה רחובות נעצרתי כדיי לנשום קצת אוויר. הלב שלי
דפק כל כך חזק, שהרגשתי כאילו חזרתי מהמתים אל החיים. עמדתי
במקום והסתכלתי סביבי. לא הכרתי בכלל את המקום, ואז הבנתי
שהלכתי לאיבוד!  מה אני עושה עכשיו?!
נזכרתי שיש לי את הז'קט של דין, חיפשתי בכיסים ומצאתי ארנק עם
קצת כסף, טלכרט ועוד כמה פתקים.
בקצה הרחוב ראיתי טלפון ציבורי. אני אתקשר לדניאל, חשבתי. הוא
יעזור לי. הוא ייקח אותי הביתה.
נכנסתי לתא וחייגתי את המספר של דניאל.
"מאי?", דניאל ענה לטלפון.
"דניאל, אני כל כך שמחה שענית", קראתי בהתרגשות.
"איפה את? עברתי בבית שלך כדיי להתנצל על זה שברחתי לך קודם
ולא היית שם".
"תקשיב, אני לא יודעת איפה אני, הלכתי לאיבוד."
"מה, איך זה קרה? טוב, תישארי איפה שאת, אני בא לקחת אותך".
"אבל אתה לא יודע איפה אני", אמרתי.
"אל תדאגי, אני אמצא אותך".
סגרתי את הטלפון והתיישבתי על ריצפת תא הטלפון. שמעתי כל מיני
קולות מוזרים, חלשים, כאילו באים מרחוק. צרחות, בכי של תינוק,
חריקת צמיגים של מכונית. הלב שלי התחיל לדפוק מהר שוב, נכנסתי
לפאניקה. לאן הגעתי? לגיהנום?
אולי אני הוזה את כל זה, זה הכל חלום. כן, עוד מעט אני אתעורר
על הדשא מול האגם, עם דניאל שוכב לצידי, ונסתכל ביחד על
הברווזים ששוחים באגם.
סגרתי את העיניים ופתחתי אותן שוב, כלום לא קרה, אני לא חולמת.
הרגשתי שיש לי גוש ענק בגרון שלא יורד למטה, וחשבתי שאני
נחנקת.
אולי מישהו משחק איתי, מכשף שתוקע מחטים בבובות וודו. אולי אני
רק בובה בשבילו, הוא הרי לא יודע שגם לי כואב כשפוגעים בי ושיש
לי גם רגשות.
יצאתי מתא הטלפון והתחלתי ללכת. ניסיתי לשחזר מאיפה באתי, אבל
ככל שהתקרבתי לכיוון ההוא שמעתי את הקולות מתגברים. לאו אני
הולכת, חשבתי, אם כבר אני צריכה להתרחק מהקולות האלו. שמעתי
רעש של מכונית מתקרבת, נוסעת בשיא המהירות. קפאתי במקום, לא
ידעתי אם לברוח או לחכות למכונית. אולי זה דניאל, חשבתי. אבל
מה הסיכוי שדניאל ייסע במהירות כזו. הוא רק קיבל רשיון לפני
חודש, הוא בקושי שולט במכונית. זה לא הוא. שוב הרגשתי את הלב
שלי דופק חזק, מהר מהר.  המכונית מתקרבת. רציתי לברוח אבל לא
הצלחתי להזיז את הרגליים, הייתי משותקת. צרחתי בכל הכוח.
המכונית נעצרה. יופי היא לא באה לפה, חשבתי, ואז שמעתי רעש של
אופנוע, מתקרב אליי.
לא יכולתי לזוז, אבל כנראה שגם לא ממש רציתי. מה כבר יעשו לי,
חשבתי.
האופנוע התקרב, כבר ראיתי אותו מרחוק, רוכב עליו איש עם קסדה
שחורה, לבוש כולו בבגדי עור שחורים. הוא בטח איזה חבר כנופיה,
חשבתי לעצמי.
כשהדמות על האופנוע התקרבה, היא נראתה לי מוכרת יותר ויותר.
הוא האט, כשהתקרב אליי. הבחור הוריד את הקסדה והושיט לי יד.
זה היה דין.
"רוצה ללכת לאנשהו?", הוא שאל
"על מה חשבת?", שאלתי
"בואי, אני אראה לך"...