הלילה של יום שלישי היה ממש קשה. מעין תופת מתמשכת בהילוך
איטי. דווקא באותו לילה שבו הצלחתי להירדם סופסוף, החליטה גברת
רוזובסקי מלמעלה כי הברז בשירותים מאוד מפריע לה.
ולא, זה לא שבאמת אכפת לה איפה נמצא עכשיו הקו האדום בכינרת.
פשוט טיפטוף טיפות המים על הרצפה כל-כך הפריע לה. רחמי נכמרו
באותו רגע של שעת חצות על בעלה המסכן. אולם אולי הייתי צריך
לרחם יותר על עצמי, שכן נפשי לא ידעה זה זמן רב שינה טובה מהי.
לאחר צעקותיה המחרידות שהקיצו אותי משנתי (בחיי, היה צריך לקחת
את רוזובסקי הכלבה לקמפיין להצלת הכנרת, ולא את הילד הזאטוט
ההוא) יכולתי לשמוע את מלמולי היגון של מר רוזובסקי. הם היו כה
כבדים ועמוקים, עד שניתן היה לשמוע אותם דרך כל קירות הדירה.
אנחות יגון עתיקות בקצב מונוטוני, עולה ויורד, שתקתקו כמו שעון
מוות. כעבור מספר דקות, שנראו בעיני כנצח, הצלחתי כמעט להירדם
אלמלא צעקה נבחנית נוספת, "סגרת את הברז חזק מדי! מה אתה חושב
שאני, ג'נטלמן? שאני כמו אשתו של שמעון פרס?! מחר בבוקר אני לא
אצליח לפתוח אותו!!!". חריקות של המיטה. ואז שוב אותן אנחות
יגון, שנסתיימו רק עם תום מילוי המשימה החדשה. כמובן שהכלבה
הזאת תהיה הראשונה שתראה מחר את נץ החמה... אלא מי עוד?

"העיניים שלך, הן נראות מאוד עייפות. אתה מתחיל להדאיג אותי",
ציין באוזני בהשתאות מר רוזובסקי הקשיש, כשהוא נוקף אצבע רועדת
כלפי עיני, שצברו תחתיהן כיסי עור כבדים וכהים. ישבנו שנינו
רגועים ושלווים באחר-צהריים חמים למחרת, בגן הציבורי שליד
הבניין. עיניי בהו במשולשי השש-בש, כתרות אחר צלע רביעית
נוספת, נסתרת. משחק של זקנים גוססים, כך חושבים כולם. אולם לי
זה כבר זמן רב שלא אכפת ממה שחושבים עלי עוברי אורח, העוברים
בגן ונועצים בי מבטים האומרים לי ברחמים: "מה אתה עושה כאן,
אדון. האם זהו ייעודך בחיים? לשחק שש-בש משעמם עם איש מבוגר
שכבר או-טו-טו מתפגר לו? אינך מרגיש כי זמנך אוזל?". ואני תמיד
מנסה להרפות שאלות כגון אלו ממוחי, שכן אני חושש כי שעון המוות
עלול להישמע חזק מדי, ואז הוא עלול לבסוף לחנוק את גרוני
ולפוצץ את ורידי רקותיי. הבטתי על מר רוזובסקי, שנרכן קדימה על
הספסל. הזמן לא מיטיב עימו. אולם לא היה זה רק הזמן. "אדון
רוזובסקי, אני יותר דואג לך..." אמרתי לו במעין הרהור מנחם
שכזה. הוא נשען בחזרה אל קצה הספסל, מגרד את מצחו עטור הקמטים.
ידי לפתה לרגע את התליון שענדתי על צווארי, המעטר בתוכו את
אשתי, שכבר התגרשה ממני לפני שנה. כנראה שלפתתי את התליון חזק
מדי, שכן הזקן נעץ בי לפתע מבטים מודאגים מדי.
מיד הרפיתי את ידי. רוזובסקי הבין שתפס אותי ברגע קל של
אי-נוחות, ונפנה בחזרה למשחק.
"אז איפה היינו? אההה... של מי התור עכשיו להטיל את הקוביות?".

לפני שהספקתי לענות לו, צעקה מקפיאת דמים מחלון הבניין הקפיצה
את שנינו. "פנחס! בפעם הבאה תנסה לכוון יותר טוב!!! לא שמת לב
לפני שיצאת מהבית???". שניהם נפנו לעבר מקור הצעקה. גברת
רוזובסקי הקשישה נשענה על אדן החלון של הקומה השלישית, כל גופה
השמן והמקומט נדחס החוצה. "אל תנעץ בי ככה מבטים!!! תבוא לנקות
את השתן שלך!!!" היא צעקה. בדיוק באותה דקה עברו בגן אישה ובנה
הקט. "אמא, מי זאת האשה המשוגעת הזאת?" הוא שאל אותה והצביע
לעבר החלון. "שמעת אותי??? תכוון כמו שצריך!!!" נשמע שוב. "לא
משנה, חמודי. בוא. בוא. הולכים מכאן..." מלמלה בדאגה האשה,
מושכת בחזקה את הילד הרחק משם. רוזובסקי נתכווץ במקומו, מסמיק
כולו. ואז זה שוב חזר, אותו תקתוק מטריד. אווירת ייאוש החלה
לאפוף את שנינו. "אה, פנחס?", נפניתי לעברו, "אתה בסדר?". הוא
רק הנהן קלות בצורה קפואה. "היא כבר מפריעה לנו היום בפעם
הרביעית, זוהי כבר שבירה של השיא הקודם שלה..." אמרתי. חוש
הומור קל לא יזיק מעט. אבל פנחס לא זז ממקומו. התקתוק גבר.
זהו. התקתוק כבר השפיע עלי. הבטתי בתליון, מביט בתמונה ונזכר
באותה מריבה שהיתה לי עם אשתי לשעבר לפני שנה; "יניב, נמאס לי
מזה! אני היחידה שחייה כאן? מה נראה לך? תלמד כבר לארגן את
החיים שלך, סדר אותם!!!" נזכרתי בדבריה, ומשפט נוסף שלה שהדהד
במוחי לא הרפה ממני, "תיפטר מן הדברים הרעים כשהם עוד קטנים,
לפני שהם נהיים גדולים מדי!!!". ואז היא טרקה את הדלת. ועזבה.

התרוממתי קלות מן הספסל הנגדי ואמרתי לפנחס, "תראה, אתה יודע
שיש דברים שכבר כמעט ולא ניתן להשיב, לתקן. נסה להתמקד רק
בדברים הטובים, סלק את הרעים" הוא הרים רגע את ראשו
לעברי כשגבותיו מורמות, ואז הוספתי את מה שאמרה לי אשתי:
"תיפטר מן הדברים הרעים כשהם עוד קטנים, לפני שהם נהיים גדולים
מדי..." הזקן הרהר לפתע בדברי, מלטף את זקנו הקצר והדליל.
ואז לפתע גברת רוזובסקי חזרה שוב וצעקה, "אה כן, ותוריד גם את
הזבל!!!". רוזובסקי קם מן הספסל ומלמל לעצמו, "אין בעייה,
גברת... אין בעייה". הבטתי אחר דמותו שהלכה באיטיות לעבר
הבניין.

כעבור מספר דקות ראיתי אותו יוצא מהבניין, כשהוא סוחב על גבו
שקית זבל גדולה. כנראה שהיא היתה מאוד כבדה, שכן רוזובסקי הזקן
בקושי הצליח לזרוק את השקית לתוך פח הזבל.
ואז הוא חזר לעבר הגן, כולו שמח ומאושר. "הכל בסדר?" שאלתי
אותו. "כן כן, בטח" הוא ענה לי בחיוך רחב. "תודה על העצה!"
הוסיף באושר וטפח על כתפי. "אין בעד מה" עניתי.
"אז איפה היינו?" הוא התיישב על הספסל ושאל. "אה, כן. זה תורך
עכשיו" נזכרתי.
ואז המשכנו לשחק בשלווה בשש-בש למורת רוחם של עוברי האורח, עד
שכבר היה כל-כך מאוחר בלילה, ומבלי ששמנו לב לכך.
והשעון?...
כבר בכלל לא שמעתי אותו.