חשבתם פעם להתאבד? למה שווה לחיות?
זו שאלה שבה מתעסקים אנשים רבים, בעיקר בני נוער כמוני וכמוכם
ובעיקר אלה שעוד לא סיימו את לימודיהם בבית הספר, עוד לא בני
18 ונמצאים תחת חסותם המלאה של ההורים שלהם.
 יש כל מיני סיבות להתאבדויות אצל אנשים, חלק מתאבדים בגלל
פרידה מבני זוג, חלק לא מסתדרים עם אף אחד, חלק שמנים וחלק
אנורקסים, חלק מכוערים. יש עוד המון סיבות וסוגי אנשים עד שאין
כאן מספיק מקום להזכיר את כולם. אבל אם נחשוב על זה לעומק
וברצינות, נגלה שכל זה נגרם על ידי הקרובים אליכם, על ידי
ההורים שלכם.
 כשאני אומר "ההורים שלכם" אז אני בהחלט מתכוון לאותו זוג
מבוגרים שחושבים שהם תמיד צודקים וחכמים גדולים,אותו זוג
שלעולם לא יקשיב עד הסוף את מה שיש לכם לומר, אותו זוג שיגיד
לכם שאתם מפגרים, שמנים, מכוערים, זונות וחזירים כי הם הם
חושבים שזה ישנה אותכם ותהפכו לחכמים, רזים, יפים, ומה ההפך
מזונות וחזירים אני לא יודע. אבל הם לא מבינים שמה שהם עושים
בעצם זה רק להעליב, להוריד את הכבוד העצמי שלכם ולהראות שאתם
לא שווים כלום. ומכאן אנחנו מגיעים לנקודת ההתחלה-להתאבדות.
אלה שכביכול אוהבים אתכם, לוקחים ממכם את המתנה שניתנה לכם
מאלוקים, הם לוקחים את החיים.
 אז תפתחו את הפיות שלכם ותגידו שיפסיקו כבר לנדנד ולהיות כל
כך דפוקים, תעזבו אותנו בשקט,ת נ ו   ל נ ו   ל ח י ו ת,
תקשיבו, תפסיקו להעליב, כי הרי בסוף, אחרי שתקראו את המכתב
שהשאיר הבן או הבת שתלו את עצמם או נדרסו למוות כשרצו לכביש או
לעבר הרכבת, או חתכו לעצמם את הוורידים או עוד אלף ואחת דברים,
אתם הרי תבכו בסוף על הטעויות שעשיתם, על הבלאגן שיצרתם ותחיו
עם זה עד סוף חייכם שכבר לא יהיו אלא מוות רגשי.
 אני לא יוצא בביקורת זו נגד ההורים או נגד כל אדם מבוגר אחר,
אני פשוט מנסה להסביר עד כמה שלהיות מבוגר זה חרא, ואם כבר
להיות הורה לילד אז להיות נורמלי, אחד שיקבל את מה שיש, בלי
ציפיות גבוהות מידי כמו כל בן אדם במשפחה מאושרת.
אגב, "מאושרת", למושג הזה אין הסבר, אין דבר כזה.

10/10/01

נ.ב.
אני אישית כבר למדתי להתמודד עם כל מה שקורה ביני לבין ההורים
שלי, למרות שאני עברתי כבר את 18, אין לי לאן ללכת, ואני נשאר
איתם. לא תמיד העיניינם על הפנים, בדרך כלל הכל בסדר. אבל גם
אם קורה משהו, למדתי להתעלם. אני לא אומר שככה צריך להיות אבל
גם זו דרך להתמודד עם "בעיית פתחון הפה" של ההורים שלנו.

תודות:
תודה מיוחדת להורים שלי שנתנו לי השראה,
תודה למורה שלי בספרות דידי אלמוג שכתבה לי שביקורת זו דומה
ל"מיתוס של סיזיפיס" (אלבר קאמי) ושלחה אותי ליועץ הבית ספרי,
אלי זרחין, גם לו תודה על שהטריד אותי בטלפון במשך חודש על מנת
לבדוק אם הכל בסדר אצלי ולהיות בטוח שעדיין לא התאבדתי,
ותודה לכל מי שלקח חלק בניסיון לטפל בי בעקבות הביקורת.
תודה, לא הייתם צריכים!