יצאנו מסטולים מהפאב השכונתי והלכנו לסימטה בה חנינו את האוטו,
הרגשתי קור שלא הרגשתי מימי למרות שזה היה קיץ.
בהתחלה נבהלתי ואז החלטתי שאולי זה בגלל האקסטה שלקחתי בתחילת
הערב.
המשכתי ללכת מסתכל על הסימטה הקטנה, מכוסה ציורים אדומים של
דמויות, ציורים מעניינים, בלי עיניים, בלי פה, בלי בגדים, בלי
כלום. בעצם זה כאילו שציירו צל של אנשים אבל באדום.
דרכתי על הצל שהיה על הרצפה לעיניי, הרגשתי כיצד אני צונח עליה
בחבטה כואבת, קמתי מהרצפה, היה זה אור יום חמים ואביבי כאשר
ראיתי בחור ערבי הולך בסימטה, היהודי שהיה מאחוריו קרא לו, הוא
הסתובב ובוווווווום, ירו בערבי,בעצם ירו בי, צנחתי שוב על
הריצפה, פצוע וכואב.
הרמתי את עצמי שוב ושמעתי את אחד החברים שלי קורא לי לבוא.
נשענתי על הקיר, כובד מוזר משך את החזה שלי למטה, הסתכלתי,
הסתכלתי, אני אישה, מה פתאום אני אישה חשבתי כשצרור קללות
עסיסיות קוטעות את חוט המחשבה שלי, "זונה ככה את בוגדת בי???
אני אהרוג אותך על זה!!! פוסטמה זונה!!!", אלה היו המילים
האחרונות ששמעתי לפני ששני ידים נחתו על צווארי, התקשתי לנשום,
נשענתי חזק יותר אל הקיר ועצמתי את עיניי, פתחתי אותן בידיעה
שאני עדיין חי, בסימטה, צועד לכיוון האוטו.
המשכתי ללכת חושש מכל אותן דמויות אדומות אשר אני יכול לחוש את
מותן ובלי כוונה דרכתי על אחת, היא הייתה כה קטנה שלא שמתי לב
אליה.
יד חמה ומלטפת מנענעת אותי, דימעה עצובה נוחתת על מצחי ואני
שומע :" אני אוהבת אותך ילדי הקטן, אך אין לי שום ברירה, הוא
שונא אותך על כך שאתה לא הבן שלו ושונא אותי על כך שבגדתי בו
עם אחמד, הוא יהרוג אותי וגם אותך לכן עלי להחביא אותך", באותו
הרגע נכנס הבחור, הרוצח וזרק אותי מהחלון בצעקה "אני לא רוצה
ממזר ערבי בתור בן".
כשפתחתי את העיניים כבר לא הייתי בסימטה הקטנה ליד הפאב
השכונתי ביפו, הייתי בבית חולים, כנראה שאיבדתי את ההכרה,
הנפילות שספגתי, הכדור והחנק כנראה החלישו אותי.
לאחר כמה דקות, אחרי שהתאוששתי הבטחתי לעצמי שאני לא נוגע יותר
באקסטות מהפאב השכונתי ביפו.