שיעור אנגלית, כולם קוראים בספר של נלסון מנדלה. אין לי ספר,
שכחתי אותו בבית (שוב פעם). איזה שכחנית. אני לא יודעת אם רק
לי אין, או שיש עוד מישהו שאין לו. זה לא מעניין אותי.
משעמם לי, אז אני כותבת. מוציאה את הקלסר והקלמר,  מוציאה עט
מהקלמר, העט השחור שהיה פעם כחול, לפני שנגמר לו הדיו, ובחנות
לא היה עוד מילוי בכחול אז אמא שלי קנתה לי שחור. לא נורא, אני
אוהבת אותך גם ככה, בשחור. זאת לא אשמתך. מוציאה דף ומתחילה
לכתוב בצד, בשוליים, שירי אהבה. איזה קיטש.  מתוק, דביק,
מגעיל. הוא אוהב אותה והיא אותו וזה נחמד ובלה בלה בלה. איזה
בולשיט. בולשיט בולשיט בולשיט. יושבת, חושבת, כותבת, מה המצב,
ילדה? מה קורה איתך? לא יודעת. כלום לא קורה, הכל כרגיל, כלום
לא קורה פה, כלום לא קורה פה. אבל זה לא נכון, ואת יודעת את
זה. עונה 'בסדר' כי זה הסטנדרט. וכי אין כל כך מה לענות חוץ
מזה. וכי את לא תתחילי לספר לכל אדם שני ברחוב ששואל מה נשמע
את כל סיפור חייך, נכון? אז אומרים "בסדר" "אחלה" "סבבה" אבל
אף מילה כזאת
שיטחית וריקה, נורא ריקה, לא משקפת כלום. היא רק נשמעת כזאת,
מגניביישן. איזה שטויות.
מזל שיש לי דף ועט, אחרת הייתי משתגעת. שיעור אנגלית נגמר, תכף
מתחיל שיעור אחר.
בהצלחה, ילדה (אני לא ילדה)
תהני (כן בטח)
ביי