היום בעיקר שתקתי. מה שלא היה, השתדלתי לשתוק, להקשיב, פשוט
לשתוק. זה היה יום מעיק, יום עם הרבה רגשות אשמה. ואת רוצה
לכתוב משהו, להתנקות מזה, וזה לא כל כך הולך. זה לא בא בקלות.
זה לא הולך, לא הולך, לא הולך לי.
אוף. אוף. מה? את חושבת שתרגישי יותר טוב אם תשבי פה ותכתבי
'אוף אוף אוף'? אולי. אם את חושבת על זה, זה יכול להצליח. לפני
כמה ימים מישהו הביא לכיתה ספר קטן כזה,  כחול סגול, שנקרא 'יש
גם ימים כאלה', ספר נורא חמוד. יש בו כל מיני תמונות של חיות,
בכל מיני מצבי רוח עצובים. כל כך מתוק. אז יש גם ימים כאלה, זה
נכון, זה בטוח נכון כי הרי אין טוב בלי רע. אבל אצלך זה כמעט
כל החיים. בת כמעט 17.
איזה חרא של גיל. פשוט חרא. אבל כל דבר רע עובר מתישהו, גם לך
זה יעבור מתישהו, בטוח. צריך רק ל... אוף, לא יודעת מה צריך.
צריך להמשיך לחיות ולא ליפול ובלה בלה בלה. ממתי את עושה מה
שצריך? לא יודעת, אני וצריך זה לא כל כך מתחבר ביחד.
אתמול כששמעתי את הדיסק של חמי רודנר, אז היה שם משפט באיזה
שיר שאומר שאם אתה לא יכול להתחבר לעצב שבך, אז אתה לא תוכל אף
פעם באמת להיות שמח. נורא אהבתי את זה. אז אני מנסה להתחבר
לעצב שבי... עצב עצב, איך מתחברים אלייך בכלל?
איזה יצור מרגיז אתה. זה לא כמו שמתחברים לאינטרנט... זה לא
כזה עם סיסמה ואז לוחצים התחבר
ואז זה משמיע קצת צלילים ומתחבר. איזה מרגיז אתה. אולי תגיד לי
איך מתחברים אלייך? אוף.
אתה לא תגיד כי אתה לא מדבר. איזה מפגרת את. אבל אולי אם את
מחוברת לעצמך, אז את מחוברת גם לעצב?
אני יכולה לנסות...