הכל התחיל כחצי שנה מוקדם יותר. טל שוהם, אז בן שש עשרה, הכיר
באינטרנט את דנה, נערה בת גילו. הם דיברו בicq, החליפו תמונות,
והחליטו להיפגש. ביום שנקבע טל התלבש יפה, התגלח, העמיד קוצים
בשיער ואפילו סידר מעט את החדר שלו בקיבוץ, מה שהיה נדיר מאוד.
הוא הרגיש שעם דנה יכול להתפתח משהו מיוחד. בשעה שנקבעה חיכה
טל בשער הקיבוץ. דנה הגיעה, ירדה מהאוטו של ידיד שלה שממנו
ביקשה להסיע אותה, והלכה לכיוון טל. רגעים ראשונים של מבוכה
הדדית (בשביל שניהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות זה את זו)
וחיבוק צונן. בדרך לחדר של טל דוברו מילים מועטות, שלא הצליחו
לשבור את הקרח.
"חדר יפה ארגנת לעצמך" אמרה דנה, תוך הבעת הערכה.
"תודה. אפילו סידרתי אותו בשבילך" הסמיק טל.
"איזה חמווווד, אתה מסמיק" דנה צחקה והתיישבה על המיטה.
את מה שקרה אחרי שטל התיישב לידה לא נתאר, עקב צנעת הפרט
והתחשבות ברגשות הדתיים. רק נספר שמתוך להט הרגע והעובדה שדנה
לוקחת גלולות, קונדום לא היה בשימוש באותם אחר צוהריים
סוערים.
הקשר ביניהם, לצערו של טל, לא נמשך מעבר לזה, כי דנה "לא הייתה
בנאדם של קשרים" כפי שהגדירה את עצמה.
כמו כל נער בגילו שעושה את זה, טל סיפר לחברים שלו, שיעצו לו
ללכת להיבדק. כי אם היא שכבה אתו בלי קונדום, מי יודע עם מי
עוד היא עשתה אותו הדבר.
"שטויות, אני לא נדבקתי באיידס", טל הגיב בזלזול. והעניין פחות
או יותר נשכח.

כמה חודשים מאוחר יותר הביאו לכיתה של טל מרצה שיסביר להם על
הסכנות שבקיום יחסי מין בלתי מוגנים. טל ישב במשך ההרצאה בצד,
כי הוא לא חשב שזה שהוא מקיים יחסי מין כבר בכיתה י' זה משהו
שצריך להתגאות בו, אבל הוא הקשיב בעניין רב לנאמר.
לאחר ההרצאה, טל ושני חברים שלו החליטו שעליהם לנסוע להיבדק
בעיר הקרובה, "רק כדי להיות בטוחים". במשך חודש או יותר הם
נזכרו פעם בשבוע שהם רוצים לעשות את הבדיקה ושכחו מזה חמש
שניות אחר- כך. עד שיום אחד של החופש הגדול טל החליט שהעניין
נדחה מספיק, בירר לאן צריך להגיע, ועלה עם חבריו על אוטובוס.
שלושתם נבדקו, וחזרו הביתה לחיים הרגילים.

לטל הייתה חברה באותו הזמן. הוא אהב אותה מאוד, ודיבר אתה על
הכל. על הכל חוץ מעל הקטע של האיידס. הוא לא רצה להדאיג אותה
בקשר למשהו שהוא היה בטוח שהוא שטות.
אבל אחרי שהוא נבדק טל סיפר לחברה שלו. הוא אמר לה שהוא קצת
פוחד ממה שיקרה אם יתברר חס וחלילה שיש לו איידס. היא אמרה
שהיא תישאר אתו בכל מקרה, והוא האמין לה, בעיקר כי הוא רצה
נורא להאמין.
בחודש שאחרי הבדיקה הכל היה כרגיל. הימים ימי החופש הגדול, וטל
עושה מה שכל קיבוצניק בן שש עשרה וחצי עושה בחופש גדול. כלום.
החיים בקיבוץ בימי החופש מתנהלים בין המיטה לבריכה, עם גיחות
לחדר האוכל מפעם לפעם. מורן, החברה של טל, הייתה בת בית בקיבוץ
באותם ימים, והם בילו את רוב זמנם ביחד. יחסי מין הם לא קיימו,
אבל טל לא היה לחוץ. הוא ידע שזה יגיע כשזה יגיע.
במרפאה בעיר אמרו לטל שייקח בערך חודש עד שיקבלו תוצאות ואז הן
ישלחו אליו בדואר. כשעבר חודש וכלום לא קרה, טל לא דאג. הוא
חשב שהיה איזה סיבוך בחדר הדואר ותוך כמה ימים יגיעו אליו
התוצאות. לאחר שבוע נוסף ושום מילה מהמרפאה טל שאל את חבריו אם
הם קיבלו את התוצאות. שניהם אמרו לו שכבר לפני שבוע הם קיבלו
את התוצאות וששניהם "נקיים" כלשונם. טל אמר לעצמו שהוא יחכה
עוד יום אחד ואם התוצאות לא יגיעו הוא יתקשר למרפאה. באותו
הערב הוא קיבל טלפון, ונתבקש להגיע למחרת למרפאה לדבר עם
דוקטור זנדברג.
טל התחיל לדאוג. בפעם הראשונה הוא חשב שבאמת יכול להיות שהוא
נדבק באיידס. היחידה שהייתה יכולה להדביק אותו הייתה דנה. היא
לא הייתה הנערה היחידה אתה קיים יחסי מין, אבל היא הייתה
היחידה אתה לא השתמש בקונדום. טל חשב שעליו לספר לה את זה, אבל
הוא לא דיבר אתה מאז אותו אחר צוהריים סוער, וגם את הטלפון שלה
הוא לא שמר.
למחרת נסע טל לבדו למרפאה. הוא לא סיפר שהוא נוסע לא להוריו,
ולא למורן. כשהוא הגיע למרפאה והזדהה, מיד הפנו אותו למשרדו של
דוקטור זנדברג.
הרופא הציג את עצמו ופתח: "מר שוהם היקר, לקח לנו זמן להודיע
לך את זה, ואני מתנצל על כך, מכיוון שביצענו את הבדיקה פעם
נוספת על מנת להיות בטוחים." כאן השתתק הרופא למספר שניות, ואז
המשיך: "אני מצטער להגיד לך את זה, מר שוהם, אבל תוצאת הבדיקה
חיובית."
טל לא ידע איך להגיב. מה אתה אומר לרופא שהרגע בישר לך שיש לך
איידס? טל החליט שכלום. אמר תודה בקול שקט, ויצא מהמרפאה. במשך
מספר שעות הוא הסתובב בעיר ללא מטרה, מעשן סיגריה אחר סיגריה
ובוהה בחלונות ראווה. כשהתחיל להחשיך תפס אוטובוס לקיבוץ.
בקיבוץ הלך ישר לחדרו, נעל את הדלת, שם במערכת את הדיסק הראשון
של korn, נשכב על המיטה והתחיל לבכות. הטלפון שצלצל לא הזיז
אותו, לא היה לו חשק לדבר עם אנשים. גם חבר שלו שקרא לו מבחוץ
לבוא לשבת על נרגילה בבריכה לא גרר שום התייחסות מטל. לאחר שעה
של בכי טל התעשת. הוא ידע שלבכות לא יעזור עכשיו. דבר ראשון
הוא רצה לספר להוריו. הוא ידע שאמו תתמוך בו בכל מחיר. טל לקח
את הטלפון ורצה להתקשר אבל ראה שיש לו הודעה. זאת הייתה מורן
שהתקשרה ממקודם.
"היי חמוד, תגיד, לא היית אמור לקבל כבר את התוצאות של הבדיקות
שעשית לפני חודש ומשהו? אני רוצה שנהיה בטוחים שאתה נקי".
כמה אירוני יכול הגורל להיות. טל החליט שהוא לא יכול לדחות את
זה. הוא התקשר למורן.
"מה קרה חמוד?" היא שאלה בבהלה מיד כששמעה בקולו שמשהו לא
בסדר.
"מורן, תשמעי, קיבלתי את התוצאות היום. זה לקח זמן כי הם רצו
לברר במאה אחוז. אממממממ, יש לי איידס."
שתיקה השתררה בשני צדי הקו. טל רצה להגיד משהו אבל לא ידע מה.
מורן דיברה במקומו.
"טל, אתה יודע שאני אוהבת אותך, ואני מוכנה להיות לידך כמה
שתצטרך, ואני באמת רוצה לעזור לך, אבל אני לא חושבת שכדאי
שנמשיך בקשר רומנטי יותר."
"אני מבין" ענה טל, תוך ניסיון לבלוע את הדמעות. "אני מבין.
חיים נעימים שיהיו לך. לי כבר לא יהיו חיים" וניתק את הטלפון.

בבית טל הרגיש כבר קצת פחות רע. דברים נראים נוראיים פחות
כשאמא מחבקת אותך, גם בגיל שש עשרה וחצי. אמא שלו קיבלה את זה
בצורה רגועה, או ככה לפחות היא נראתה כלפי חוץ. טל ידע שבתוכה
היא כבר חושבת על כל התרחישים האפשריים. אבא של טל כרגיל לא
היה בבית. דוד שוהם היה שופט בבית המשפט העליון, ועל כן את רוב
זמנו בילה מחוץ לבית. טל ידע שאבא שלו יתקשה לקבל את הבשורה.
יתקשה לקבל את בנו, את מקור גאוותו, כחולה איידס, כפגום,
כמנודה על ידי החברה. רות, אמא של טל, הקדימה תרופה למכה.
"לך לישון עכשיו חמוד, אתה עייף, והיה לך יום קשה. אני אדבר עם
אבא כשהוא יחזור."
כשאבא של טל חזר מבית המשפט סיפרה לו רות את הכל והם ישבו
במטבח ושוחחו בשקט, כדי שטל לא יתעורר.
"אבל רות, הוא בני היחיד, אינני רוצה להתנכר לו"
"אני יודעת, דויד, אני יודעת. גם אני אוהבת אותו מאוד, ואני לא
חושבת על לזרוק אותו עכשיו, כשהוא צריך אותנו. אבל תחשוב מה זה
יעשה למעמד שלך, מה זה יעשה לקריירה שלך, ובמיוחד בתקופה הזאת
שאתה מנהל את המשפט הכל כך חשוב והתקדימי של נשא האיידס ששכב
במודע עם נשים על מנת להדביק אותן. תחשוב מה יגידו אם יגלו
שבנך הוא נשא איידס בעצמו. כל החודשיים האחרונים שהשקעת בהם כל
כך הרבה ירדו לטמיון."
דויד שתק למספר רגעים, ואז דיבר, כאילו אל עצמו:
"אז מה נעשה? נסתיר את כל הסיפור? נדרוש ממנו לא לספר על המחלה
שלו לאף אחד? הרי בקיבוץ אי אפשר להסתיר שום דבר, ובטח שלא
דברים כאלה. ואם נסתיר את זה, אז כשזה יתגלה, מה שבטוח יקרה
במוקדם או במאוחר, איך יגיבו חברי הקיבוץ על הסכנה שלא מודעת
שהעמדנו אותם בה?"
שקט השתרר במטבח של משפחת שוהם.
"בוא. נלך לישון ונדבר על זה בבוקר" רות שוהם הייתה הגיונית
ומעשית כתמיד.

טל התהפך במיטה ולא נרדם. הוא חשב על מיליון ואחד דברים שונים.
איך החברים יקבלו אותו, איך ההורים יתמודדו. הוא לא רצה שאנשים
יגלו, במיוחד לא עכשיו, כשאבא שלו מטפל בנושא כל כך רגיש בבית
המשפט. הוא פחד מהתגובות של האנשים בקיבוץ, והבין שבקיבוץ
מהיום הוא לא יוכל להמשיך לחיות. הרי בקיבוץ כשאתה מוצלח כולם
אוהבים אותך ומתגאים בך, אבל כשאתה נופל כולם מתעלמים במקרה
הטוב, ודורסים אותך במקרה הרע. והוא לא רצה שידרסו אותו, ועוד
יותר פחד שמא יתעלמו ממנו כולם. על החברים שלו הוא סמך, פחות
או יותר, כי ידע שלפחות רוב אלה שהוא מחשיב כחבריו הטובים
יישארו אתו ויתמכו בו, אבל הוא לא רצה, ואולי אף חשש, להעמיד
אותם במבחן שכזה.
בסביבות השעה עשר אמא של טל נשקה לו ללילה טוב וכיבתה לו את
האור. (מותר להתפנק כמו ילד קטן לפעמים.) בשתיים עשרה וחצי טל
עדיין לא נרדם ורצה לקום לקחת משהו לשתות מהמקרר. אז הוא שמע
את דלת הבית נפתחת ואת האנחה המוכרת כל כך של אביו שחזר
מהעבודה זה עתה. טל שכב בשקט במיטה כי רצה לשמוע את שיחת
הוריו. כשהאור במטבח נכבה חיכה טל עוד כמה רגעים עד ששמע את
קולות השינה עולים מהחדר של הוריו, ואז קם, התלבש, לקח בקבוק
קולה מהמקרר, ויצא החוצה. מחוץ לבית הדליק סיגריה, אחת לפני
אחרונה שנשארה לו בקופסה, והלך לכיוון חדרו. בדרך קילל את
אלוהים, את החיים, היקום, וכל דבר שחצה את דרכו, בין אם זה היה
חתול מיילל או צפרדע קופצנית. טל שנא את כולם ואת הכל באותו
רגע.
יותר מהכל הוא שנא את עצמו. הוא האשים את עצמו בכך שלא התעקש
לשים קונדום, שויתר על דבר כל כך פשוט אבל חשוב למען הנאה
רגעית. את דנה הוא שנא גם כן, הוא קילל אותה במוחו. רק את מורן
הוא אהב עדיין. הוא לא יכל להאשים אותה על שעזבה אותו, כי הוא
ידע שבמקומה היה עושה אותו הדבר בדיוק.
בחדר טל שם במערכת את הדיסק שהוא אהב, אוסף של כל מיני שירים
ישנים שקיבל בכיתה ט' מידידה שלו. הדליק קטורת, כמה נרות,
והתיישב ליד המחשב. במשך שעה או יותר טל חשב על כל האנשים שהוא
אי פעם אהב, על כל הדברים שהוא אי פעם חווה, על כל התכניות
שהיו לו לעתיד. תכנית אחרי תכנית, רצון אחרי רצון, הכל נראה לו
בלתי אפשרי פתאום, עם האיידס בתוכו. הוא ידע תמיד שהוא ימות
מתישו, אבל תמיד המוות נראה לו כדבר רחוק שלא צריך לחשוב עליו.
פתאום המוות היה בתוכו, היה מוחשי. טל ידע שהוא יכול לדחות את
הסוף, אבל זה לא ישנה הרבה, כי חיים נורמלים הוא לא יוכל לנהל.
נכון שיש אנשים שחיים עם איידס ומנהלים חיים רגילים בלי שאף
אחד יודע, אבל טל לא היה הבנאדם שישקר לאנשים שקרובים אליו.
ומי תרצה להיות אתו כשתדע שהוא חולה באיידס? מי יסכים לשבת אתו
לשולחן ארוחת ערב כשהמחלה בגופו? הדעות הקדומות על האיידס, כמה
נכונות שלא יהיו, מושרשות עמוק בחברה, והיחס לחולי איידס זהה
ליחס שקיבלו המצורעים בימים עברו.
דבר נוסף שהפריע לטל הייתה השיחה ששמע בין הוריו. דברי אביו,
שהוא אינו מוכן להתנכר לבנו, אפילו לא במחיר של סיכון הקריירה
שלו, נגעו ללבו של טל. הוא הרגיש שאביו לא אשם ולא היה מוכן
שהוא והקריירה שלו יפגעו כתוצאה מטעות טיפשית שטל עשה.
בשעה מסוימת של הלילה, טל, שהיה בנאדם מעשי אחרי הכל, החליט
שמספיק. הוא סידר את החדר, כיבה את המערכת, פתח את המחשב,
והתחיל לכתוב:

"אלוהים. תמיד פקפקתי בקיומך. אף פעם לא האמנתי במאה אחוז
שאתה שם. אבל מצד שני, בעולם כל כך קשה כמו שלנו, קשה נורא
להאמין בעצמך. רציתי להאמין שיש מישהו חזק מאתנו שקובע את
הגורל ואת הדברים הגדולים, רציתי לזרוק מעצמי קצת אחריות. אף
פעם לא ידעתי אם אתה באמת קיים או לא קיים, ואני מניח שמעולם
לא באמת רציתי לדעת בודאות. היה לי די נוח ככה, בחוסר הודאות
הזה. למען האמת גם עכשיו כשאני כותב לך אני לא משוכנע במאה
אחוז שאתה קיים. אבל אני ממש חייב לכתוב למישהו את כל מה שאני
מרגיש, ואתה הנמען הכי סביר שיכלתי לחשוב עליו. מצחיק לחשוב
עלייך כעל נמען סביר, אבל מה שהקרבה של המוות עושה לאנשים...
בכל אופן, אלוהים, אתה יודע הכל, אז אתה בטח יודע גם שיש לי
איידס. חשבתי על זה הרבה מאז שגיליתי שאני חולה. אני לא מאשים
בזה אף אחד חוץ מאת עצמי. אני יודע שאני עשיתי טעות ואני משלם
עליה. אבל אף אחד אחר לא צריך לשלם על טעות שאני עשיתי. בגלל
זה אני לא כועס על מורן. למה היא צריכה לסבול בגללי? ובגלל זה
אני לא רוצה שאבא ואמא יצטרכו לדאוג לי. עברתי את הגיל של
להיות הגוזל שלהם, אני יכול כבר לדאוג לעצמי. מה אני צריך שכל
הקיבוץ ידבר מאחורי הגב שלהם על הבן החולה והפגום שלהם? מה אני
צריך שאבא שלי יאבד את המשרה בבית המשפט העליון שהוא כל כך
התאמץ להשיג? מה אני צריך שאמא תישאר בבית כל הזמן כדי לטפל
בי? אני לא צריך את כל זה. אני לא צריך ולא רוצה אף אחד בחיים
שלי. וחוץ מזה, אני גם לא רוצה את עצמי בחיים האלה יותר. חשבתי
הרבה על מה אני יכול לעשות מעכשיו, איך אני יכול לחיות. דברים
שחשבתי עליהם בעבר כבר לא כל כך ריאליים. להיות זמר רוק שחי על
תרופות ומסתיר מהקהל את המחלה שלו? או ששר על המחלה שלו ומפחיד
את האנשים? אני לא רוצה שאנשים יפחדו ויתרחקו ממני, ואני יודע
שאם אני לא אסתיר את המחלה זה מה שאנשים ירגישו. ואני לא רוצה
להסתיר את המחלה, אני לא רוצה לחיות בשקר.
אלוהים, אני רוצה לבקש ממך כמה דברים. תשמור על אמא ואבא שלי,
שלא יסבלו מהמעשה שאני הולך לעשות. תעשה שישכחו ממני ולא יחשבו
עליי יותר מדי, כדי שלא יסבלו. ותמסור להם בבקשה שלא יאשימו את
עצמם, במיוחד לאבא, כי אני יודע שהוא יאשים את עצמו גם בזה.
תמסור לאבא שלי שאני אוהב אותו הכי בעולם ושעשיתי את זה
בשבילו. ואלוהים, תדאג בבקשה למורן. תדאג לה שתמצא מישהו שיהיה
מספיק טוב בשבילה, מישהו שיאהב אותה כמוני, ושיראה לה את זה
בצורה שאני מעולם לא הצלחתי להראות. ובבקשה תמסור לה שאני
אוהב, מבין וסולח לה על הכל. ודבר אחרון אלוהים, תמסור לחברים
שלי דרישת שלום אחרונה, ותגיד להם שאני מבקש מהם דבר אחד.
שיזהרו איפה שאני לא נזהרתי, ושיזכירו לכולם להיזהר. כדי שאני
אהיה הקורבן האחרון של חוסר זהירות.
אה, אלוהים, עוד דבר אחד, אם אפשר. על המצבה שלי אני רוצה
שיהיה כתוב: 'טל שוהם, בן שש עשרה וחצי. אמרו לו שהסיגריות
יהרגו אותו בסוף, והוא בכלל פחד למות בתאונה. חבל שמה שהרג
אותו באמת היה מין לא בטוח. יהיה זכרו ברוך'
אם זה יהיה כתוב לי על המצבה, אלוהים, אז אנשים יזכרו תמיד
להיזהר ולא יטעו כמוני, ואז אני ארגיש מסופק.
טוב, אלוהים, אני חושב שזה מספיק לבינתיים. במילא אני הולך
לראות אותך בקרוב, ונוכל לדבר בארבע עיניים."

את הקובץ שמר טל בשם: "לכבוד אלוהים, אם בכלל" ושלח אותו
למערכת במה חדשה, אתר באינטרנט שמפרסם יוצרים ישראליים. טל
קיבל אישור שהיצירה נתקבלה, וכיבה את המחשב.
אחר כך טל ישב עוד כמה דקות בשקט, בוהה בקיר וחושב לעצמו.
כשכבה הנר האחרון, ובחוץ התחיל כבר היום החדש, טל קם
בהחלטיות.
הדליק לעצמו את הסיגריה האחרונה שנשארה לו, וחשב באירוניה,
"תמיד אמרו לי שהסיגריות יהרגו אותי. צדקו בסוף".

השוטרים שחקרו את השריפה במקלט הנטוש אשר שימש כמחסן לא הצליחו
לברר אם הייתה זו שרפה מכוונת או תאונה. ההנחה הייתה שטל זרק
את בדל הסיגריה שלו מבלי לשים לב, וזו נחתה על מזרון יבש שעמד
במקום. המזרון עלה באש והדליק את הכל.

הטלפון בחדרו של טל צלצל ללא הפסקה כל היום שלמחרת. לא היה מי
שיענה לשיחות, והמטלפנים הגיעו למענה הקולי פעם אחר פעם. לבסוף
נפסקו הצלצולים, ובמענה היו שתי הודעות חדשות.
הראשונה הייתה מהעורך של "במה חדשה". קול סמכותי אמר בה:
מיסטר נובלס יקר. הרשתי לעצמי לברר את הטלפון שלך כי הרגשתי
צורך רב לדבר אתך לאחר היצירה האחרונה ששלחת אלינו. מאוד
התרשמתי ממנה, ואני מקווה עד עמקי נשמתי שהיצירה אינה בעלת
משמעות אלא נכתבה לשם מעשה הכתיבה בלבד. אודה לך מאוד אם תיצור
איתי קשר, שלך" ולאחר מכן הושארו פרטיו האישיים של העורך.
בהודעה השנייה נאמר בקול שקט ומרגיע:
"מר שוהם היקר, מדבר דוקטור זנדברג. אני מנסה כל היום לתפוס
אותך, על מנת להודיע לך בשורה שמשמחת ומכעיסה אותי כאחת. הייתי
מעדיף לומר לך זאת פנים מול פנים, אך אינני רוצה לדחות ממך את
הידיעה. אני מתנצל אלף אלפי התנצלויות, ומגיעות לך הרבה יותר.
התגלה לנו שעקב טעות אנוש הוחלפה דגימת הדם שלך עם דגימה של
חולה איידס במצב מתקדם שמטופל אצלנו. כשבדקנו את מצבו וראינו
שהבריא כביכול, בדקנו את כל העניין וגילינו שהוחלפו הדגימות.
אני שמח לבשר לך שאתה בריא במאה אחוז, ונגיף האיידס אינו נמצא
בדמך. שוב פעם אני מתנצל בפנייך אלף אלפי התנצלויות. אודה לך
מאוד אם תוכל לאשר קבלתה של הודעה זו ע"י כך שתתקשר אליי
למרפאה. כמו כן ארצה לדון עמך בפיצויים שתרצה לקבל על עגמת
הנפש. שוב פעם סליחה, ד"ר זנדברג."

אחרי מאתיים תגובות, ועשרות אנשים שהתחברו אליי בשביל לשאול,
אני מרגיש מחוייב לענות. אז ככה:
הסיפור מומצא, הוא לא אמיתי. הוא מבוסס על דברים שקרו, לי או
לאחרים, ובעיקר על מחשבות והרגשות שהיו לי במהלך הזמן. בכל
מקרה אני מקווה שנהנתם מהקריאה, ושתקחו אתכם את המסר למרות
זאת. ת-י-ז-ה-ר-ו! עדיף לבזבז שנייה ולשים קונדום, מאשר לזרום
ולגמור את החיים.
שלכם, פלוטו פלוני