אמא שוב צוחקת עלי שאני משחקת סוליטייר. אבל היא לא מבינה. הם
לא מבינים. אני יושבת מול המחשב ומשחקת סוליטייר, אפילו שאני
יודעת כמה שהמשחק הזה הוא טיפשי. ואני יודעת שיש מליון דברים
שאני יכולה לעשות במקום. או לפחות שלושה שאני יכולה לחשוב
עליהם ברגע זה. אבל אני לא עושה. אני לא זזה. אני משחקת
סוליטייר.
לפעמים אנשים נכנסים לחדר, והם מדברים איתי אבל אני לא עונה.
אני לא שומעת. אצלי קיימים רק את הקליקים של העכבר, והקלפים
שמתחלפים בערמה של השלושה-בבת-אחת.
אומרים לי להפסיק לשחק כבר, או שאם אני חייבת לשחק במשחק קלפים
של WINDOS, לפחות שאני אשחק במשהו יותר מתוחכם, כמו פריסל. אבל
אני את תקופת הפריסל שלי כבר עברתי. יותר מדי מחוייבות, יותר
מדי קשה. עכשיו זה רק אני והסוליטייר.
יש משהו נעים ומרגיע בסוליטייר. הוא סלחני, לא נותן לך נקודות
על כל מהלך, או סופר לך הפסדים בטבלה גדולה, רק כדי להזכיר לך
שאת לא מצליחה יותר משני נצחונות ברצף. ואם את טועה, את פשוט
מקליקה על הפינה הימנית העליונה, והמסך מתחלף תוך שניה ואף אחד
לא צריך לדעת מזה.