אני מביט בך בעיני האש הרושפות שלך.
את לביאה באגן ההיקוות של הצער והכאב.
אני טיגריס ביער החרבות הנינעצות בביטנך
וחורשת הברושים הטמירים סוערת.
הנה באה הרוח לכופף ושיחי האברש צורחים בבהלה.
הנה את פוסעת בעיניים פעורות. נחבטת. נשרטת.
קורעת בציפורניך את האדמה היבשה. החרוצה בסידקי הקיץ.
והחום מוציא את נחשי הסלע ממחילותיהם. עקרבים ממאורתיהם.
וסלעי הצור הכהים לוטשים עינם בפסיעותי.
שמא  אמעד. שמא אהיה לקורבן. לטרף.
שמא יפלו נשמותינו בזעקה אל מלתעות הכח.
באין כח במתנינו.
באין חמלה בתוכנו.
לעצמנו.