New Stage - Go To Main Page

עופר יואל
/
מתחרט

אני מת עליה, על הגוף המושלם שלה. לא בעיני כולם הגוף הזה
מושלם ואת העיניים האלה לא אבין לעולם. אני מת על החיוך המקסים
שלה, אני מרגיש שכשהיא מחייכת אלי זה הכל, זה כמו לגרום לכלב
לשיר, לשמיים להיצבע בורוד, לנשמה להתמלא באוויר ולהמריא. זו
חוויה מעלפת, חוויה שלעולם לא חוויתי. הלב שלי פועם בחוזקה וזה
כבר מתחיל לכאוב, הלחץ בחזה, הגרון היבש, קשה לנשום באופן
סדיר, כמעט שום עיסוק לא גורם לעניין, הכל מסתובב סביב הרצון
שלי לומר מה אני חושב, הרצון שתדע שאני אוהב אותה ושהיא הכל
בשבילי והרצון שתגובתה תהיה מיידית, סוערת ומלאת רגשות, שבאותו
מקום בו אגלה לה, נעשה אהבה.
על הרבה דברים בחלום שלי אני מוכן להתפשר בשל הידיעה שהחלום
הזה לא יתגשם, לא מזמן גיליתי שהיא לסבית מוצהרת והידיעה הזו
עוד לא עברה ולו שלב אחד בדרך להפנמה.
אני יודע שאני חייב לעזוב, לעזוב ולעבור הלאה, למישהי אחרת או
משהו אחר שייקח את מחשבותיי למקומות רחוקים ממנה, אבל הכל מונע
מבעדי לעשות זאת, ובעיקר הלב. אין לה מושג על דבר וחצי דבר
שאני מרגיש, היא רואה בי חבר נהדר, בחור מגניב שכיף לה איתו
וטוב לה איתו. היא יודעת שאני יודע שהיא לסבית ולכן כל הרמזים
המיניים שאני נותן לה נשארים בגדר רמזים. עם כל בחורה אחרת
שיחות כחולות שכאלו היו מובילות למשהו, אבל איתה זה שונה,
הערות לגבי רגליה החושניות וכמה הייתי רוצה לתפוס אותן בשתי
ידי ו... נקטעות בהערה צינית משלה על גופי החטוב והשרירי,
דמיונות על חיים משותפים, שלי ושלה, שאני לא מפסיק לדקלם בפניה
גורמות לה לגחך ולספר לי על חברתה החדשה שכבשה זה עתה. הכל
הולך לא בכיוון.
אני כבר לא מצפה להרבה, חיבוק חזק הנובע מאהבה אמיתית, מין שלא
מתוך אהבה, נשיקה צרפתית ארוכה ורטובה, מזמוז קצר במכונית
העומדת, או הנוסעת, כל דבר כבר יגרום לי סיפוק רגשי, סיפוק
כלשהו.
אז אולי אני מושך אותה, אולי למרות ההצהרה החד משמעית שלה,
אולי יש בי משהו, במראה, באופי, שמושך אותה ו... אני לא מפסיק
להגיד לעצמי את הדברים האלה וזה רק גורם לי להמשיך ולחשוב עליה
ללא הפסקה, אהבה מחורבנת, אהבה שאין סיפוק לצידה, אהבה שגורמת
לי לבכות מבפנים, זו אהבה?
אז אני לא בסדר, אני נותן לה להרגיש שאני הכי בסדר שיש עם
הלסביות שלה, היא מספרת לי גם את הפרטים האינטימיים ביותר שלה
מחדר השינה ואני מקשיב ומגיב כמו חבר אמיתי, והיא, היא בקושי
מתעניינת באהבותיי, מלבד שאלה מתבקשת על זו שזרקתי מבלי לנסות
לגבש משהו רציני, אין ולו שאלה אחת על מה אני רוצה, למה אין לי
קשר רציני, על מה אני מרגיש, על הקשר של שנינו.
אני לא מתכוון ליזום כזו שיחה, הקשר שלנו ימשיך להיות ציני
בנושאים הכחולים, קשר של ידידים על פני השטח, ואני אמשיך לאכול
את עצמי מבפנים. אני מכיר את עצמי, דבר לא ישנה את אותה הרגשה
שמלווה אותי עכשיו, אלא אם כן אעשה משהו כדי להזיז דברים ואני,
אין סיכוי, יש יותר סיכוי שהיא תתנפל עלי ותצהיר שהיא סטרייט
לפני שאספר על רגשותיי, ולזה אין סיכוי.
הקשר שלנו עם הזמן נהפך לקשה עוד יותר, נגיעות מזדמנות במקומות
בגופה, ההתבוננות בה גורמת לי לצאת מכליי, והיא לא מודעת
לכלום. מודדת חזיות בפניי ושואלת לדעתי, ישנה אצלי, במיטתי,
ולא חושבת ולו לרגע על זקפתי שגורמת לי לא להירדם כל הלילה,
גורמת לי לכאב באזור החלציים שאינו מרפה ממני גם שעות לאחר
שעזבה. הסיוט הזה בלתי נגמר, ואני כמו מזוכיסט מנסה ליצור כמה
שיותר נקודות של מפגש, נקודות של מגע, והמפגש הבא הוא הדבר
היחיד שמעסיק את מחשבותיי. כשמגיע המפגש אני שוב מתחבט בתוך
עצמי נאבק עד זוב דם ברצון שלי להיות נאהב כמו שאני אוהב את
היצור המדהים הזה שעומד עכשיו מולי עם תחתונים צמודות וחיוך של
אושר, שרה לה שיר אהבה.
אני נוהג בחזרה לביתי מעוד מפגש מדכא, בדרך לעוד ערב חסר
משמעות במסיבת ריקודים סוערת שחבריי לא מפסיקים לדבר עליה. כבר
לא מעניין אותי דבר וגם הכביש נראה כדרך ללא משמעות, ללא סוף.
חוסר העניין שלי בכביש גורם לי לאבד שליטה על מכוניתי ולמצוא
את עצמי שרוע על הכביש ללא כוח לנוע. עוברות שניות אחדות וגם
את הכוח לנשום איבדתי, הלב הכבד והבלתי מסופק שלי, הלב שלא
קיבל גם לא רגע אחד של נחת מפסיק לפעום בגופי והחמצן כבר לא
מגיע לראש הבוגדני שלי, לראש שגרם לי לשתוק.
עכשיו אני כבר יודע הרבה דברים שגורמים לי לצרוח, גורמים לי
לבכות עד אין דמעות.
אני מת ואין לי שום אפשרות לעצום את עיני, שום אפשרות לחתוך את
ורידי, לקפוץ מבניין גבוה, כלום. הכאב הזה ילווה אותי לנצח
נצחים.
שום דבר לא יאפשר לי לברוח מהאמת הכה כואבת, היא אהבה אותי כל
אותה תקופה, היא עצרה עצמה בדיוק כפי שאני עצרתי את עצמי ומה
שאני הפסדתי בחיי אני מפסיד כל יום לאחר מותי.
העוצמה בה רציתי שתאהב אותי בחיי קטנה בהרבה מהעוצמה בה הייתי
רוצה לא לדעת על אהבתה כלפי עכשיו, כשכבר אין לי את האפשרות
לבחור, אף אחד לא שואל אותי אם לגעת בה או לא, אם לספר לה או
לא. היום אני מתחרט, אני מת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/8/02 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר יואל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה