פרנק כבר הגיע לסף הדלת. הוא אינו יכול יותר לסבול אותה. כל
פעם זה אותו הדבר. הוא יושב מול המחשב וכותב סיפורים, והיא
יושבת בסלון ומפצחת גרעינים. סך הכל מרחק של שני חדרים, אך הוא
עדיין שומע אותה היטב. אולי זה בגלל השקט, אולי זה בגללו. כאשר
יצא לפרנק פעם אחת לדבר עם סטלה, הוא אמר לה: "אולי תעשי עם
עצמך משהו? את כל היום יושבת ומפצחת גרעינים" "תגיד לי, אין לך
משהו יותר טוב לעשות חוץ מלהטיף לי מוסר. אם אתה זוכר טוב טוב,
ככה גם אתה היית ככה עד שהבאת אותי לכאן, ועכשיו אתה מתפלא
שאני נעשית כמוך?" "על מה את מדברת, זה בכלל לא אותו הדבר.
שנינו זה דבר שונה, מתי תקלטי!". השיח ביניהם עלה לטונים
גבוהים, ובדיוק באותה הנקודה ידע פרנק כי הוא צריך להיות הבוגר
מביניהם ולנסוג אחורה. אבל סטלה, סטלה צודקת. גם הוא פעם היה
כך. היה יושב כל היום בבית, בסלון מול הטלוויזיה ומפצח
גרעינים. לא משנה מה היה משודר הוא היה יושב ומפצח גרעינים.
משחק כדורגל, כדורסל, חדשות, פיגוע, זיונים, לא משנה מה. ואז
הוא הביא את סטלה הביתה. הוא היה צריך שינוי, רוח חדשה בחייו,
מישהו לטפל בו. וכך גם היה. בהתחלה פרנק היה מטפל בה, אך עד
מהרה סטלה הסתגלה, ולא הייתה צריכה בכלל את פרנק. הוא היה יושב
לו מול המחשב כל היום וכותב סיפורים, והיא הייתה יושבת מול
הטלוויזיה ומפצחת גרעינים.
    כעבור חודש פרנק הרגיש שהוא חייב להוציא את זה, הוא אינו
יכול יותר לשמור את המועקה שלו בתוכו. אז הוא הלך לדבר היחידי
שיקשיב לו, לקבר של סבא שלו. סבא של פרנק נפטר לפני חמש שנים,
כשפרנק היה בן 23. הייתה  לוויה נחמדה, עם הרבה פרחים, כך
שאפשר היה לחשוב בטעות שזוהי חתונה. פרנק צעד לעבר קיברו של
סבא. הוא התכופף ונשען על ברכיו. את הקבר כיסה אבק כך שהיה
ניתן לקרוא: "..סט לא..". פרנק ניגב את הקבר מהאבק ושמו של
סביו נגלה לו "ארנסט לאופר". פרנק היה מוכן להישבע כי חשב
שלסבו קוראים "יענקל'ה", אך כמו בהרבה דברים בחייו, גם בזה הוא
טעה. התברר כי זהו קבר של משפחה בריטית ציונית. כאשר הם באו אל
הקבר, הם לא נדהמו לראות את פרנק רוכן מעל הקבר, הם חשבו שהוא
עובד הניקיון. לעומתם, פרנק הסיק שאנשים אלו, הם צלע ממשפחתו.
כאשר גרעין העניין התבהר לשני הצדדים, ופרנק עמד ללכת לדרכו,
עמדה בפניו הסוגייה, האם לקחת את הפרחים או לא? אחרי הכל הוא
שם זר של פרחים על הקבר, וזה יהיה חוסר טקט לקחת אותם מהקבר.
מאחר שהוא לא הביא עימו פרחים, הסוגיה הפכה להיות האם לקחת את
הפרחים שהבריטים הביאו ולשים אותם על הקבר של סבא? אם בכלל הוא
ימצא את הקבר.
    בסופו של דבר, פרנק לא מצא את הקבר. הוא גם לא לקח את
הפרחים של הבריטים, אז מבחינתו הכל הסתדר לטובה. פרנק החליט
למצוא לו עץ נחמד ולשפוך בפניו את הכל, כאילו היה סבא. "היי
סבא, מה נשמע? איך סבתא? תמסור לה שאני אוהב אותה ושאני מתגעגע
לפלפל הממולא שלה. אה, ושאתה מפמפם אותה, תעשה את זה באיזי,
היא זקנה. אבל לא לזה באתי. שמע-מה, לקחתי את העצה שלך ומצאתי
לי אחת. אמרת שאני אמצא לי אחת, היא תטפל בי, אני אטפל בה, וכך
לא יהיה לי משעמם. אז לקחתי לי אחת , קוראים לה סטלה. וסבא,
אני לא יכול יותר איתה, היא פשוט סיוט. כל היום יושבת ומפצחת
גרעינים. אני יודע שגם אני הייתי פעם ככה, אבל תבין, אצלה זה
מוגזם. חשבתי על להחליף אותה במישהי אחרת, אבל לא חשבתי על זה
לעומק. אני מניח שאני נקשרתי אליה, ולמרות כל הדברים המעצבנים
שלה אני עדיין אוהב אותה, קצת. וחוץ מזה, חוץ מזה הכל בסדר.
לפני שבוע גיליתי שהיא בוגדת בי, היא הביאה הביתה את שיר, הזה
של השכנים. אתה זוכר אותם, השחור והאשכנזיה, וגם איזה שם הם
נתנו לו-שיר, כבר מההתחלה דנו את גורלו. אולי יש לו שם מעפאן,
אבל לפחות הוא מפמפם את סטלה. שלשום בערב תפסתי אותם מזדיינים
מאחורי הכורסא, הוא עלה עליה בדוגי-סטייל כזה, כאילו אין מחר.
לדעתי הם כבר שכבו בעבר, ורק עכשיו אני תפסתי אותם. זה מצער
אותי, קצת". לפרנק נזלה דמעה. הוא ניגב אותה עם קצה שרוולו,
כאילו היה ילד בכיתה ד' בטקס יום הזיכרון, כולם בוכים אבל בעצם
לא יודעים על מה. בגלל סערת הרגשות שחווה הוא עזב את העץ מבלי
להגיד לסבא מילות פרידה. כעת הוא היה נחוש בדעתו.
    פרנק עלה במדרגות הבניין עד אשר הגיע לקומה שלישית, לדלת
שעליה כתוב: "כאן חיים בעושר, באושר ובכושר משה ופוליאנה
ירדן". הוא דפק עם ידיו בעצבנות על הדלת. "אני יודע שאתם שם,
אז עדיף לכם לפתוח לי את הדלת, מאשר שאני אשבור אותה". בשקט
ששרר לשנייה, הצליח פרנק לשמוע מישהו ניגש לעבר הדלת, אך הוא
גם שמע צליל של טעינת רובה. באותו הרגע הוא נזכר שמשה כעת עושה
מילואים. הוא חשב לעצמו: "הם מחכים לי. הם כבר תכננו לרמות
אותי, אבל אני, אני לא אתן להם. אותי הם לא יפילו". ומיד לאחר
שחשב לעצמו, הלך פרנק לדירתו והביא עימו את סטלה. הוא אמר לה:
"כעת אנחנו ניישב את זה אחת ולתמיד". בידו האחת הוא תפס את
סטלה בשרשרת שעל צווארה, ובידו השנייה דפק שוב בחוזקה על הדלת.
"אני שוב פה, ועכשיו אני לא הולך לשומקום, לפחות עד שתיתנו לי
הסברים. ומשה, אל תחשוב אפילו על לירות בי, כי סטלה פה איתי,
ואם אני מת, אז אני לוקח אותה איתי, אותה ואת הפיצוחים". כעת,
לאחר שסיים להגיד את דבריו, שמע פרנק את צליל פליטת הכדור,
כנראה עוד יונה מתה, והדלת נפתחה. לפניו ניצב משה, ופוליאנה
עמדה לה מסתתרת בצד. "איפה הוא?" תקף פרנק, "מי? שיר?" "לא,
הרבי מילובביץ'. מי פה עוד יכול לזיין את סטלה?!" "שיר
בשירותים עכשיו, הוא בטח יחזור תיכף, אתה מוזמן לחכות לו", אמר
משה בטון כועס, סובל. טכנית הוא לא חייב לפרנק דבר. הוא היה
יכול להגיד לפרנק להעיף את התחת הלבן שלו מפה, ואז כל הסיפור
היה נמנע. פרנק לקח איתו את סטלה והם ישבו על הספה. "אתם ידעתם
על כך?" שאל פרנק את הירדנים. "בכנות.." ענה משה, "ידענו על זה
מזמן. הוא בא ואמר לנו שבא לו עליה" "ולא הייתה לכם בעיה עם
זה?" "למה שתהיה לנו בעיה עם זה? שניהם באותו הגיל, כל מין עם
מינו, לא?" "אני עדיין לא מבין אתכם". באותו הרגע נכנס שיר אל
הדירה. הוא נכנס דרך דלת הכניסה וכאשר הסתכל ימינה , הוא ישר
ראה את פרנק יושב על הספה כאשר סטלה לידו. בהתחלה עשה שיר
פרצוף עצוב, מפוחד, אך ככל שהתקדם שם לב כי פרנק משיט ידו אל
הרובה של משה. פתאום, החל שיר לנבוח ורץ לעבר פרנק שכבר עמד.
שיר קפץ על פרנק במטרה לנשוך את ידו, אשר רצתה לאחוז ברובה.
תוך כדי מאבק בין פרנק לשיר, משה ניגש לעזרתו של שיר. משה לא
הספיק. כדור שנפלט, או שלא, הרג את שיר. וכך שיר שכב לו על
הרצפה. דמו מצד אחד שוטט, מצד שני הורס את פרוותו הזהובה. הוא
הספיק לגנוח טיפה, אך מת בערף עין. משה רכן מעל שיר, ואז,
בדיוק כמו בסרטי המאפיה, קם משה וצעק "בן זונה!! צפוני
משתרמט", ורץ לעבר פרנק. סטלה הספיקה לקחת את הרובה מידיו של
פרנק. עצם העובדה שפרנק היה שרועה בהלם לא הועילה לו. המאבק עם
משה ירדן לא ערך הרבה זמן במיוחד, וזאת בגלל ששניהם נפלו יחדיו
מן המרפסת. אוחזים אחד את השני. "אם אני מת, אז גם אתה מת
איתי", אמר משה ירדן לפרנק.  המרחק מקומה שלישית ועד לאדמה הוא
לא גבוה במיוחד, אבל עדיין מתים.
    לאורך כל הסצנה, פוליאנה ישבה לה על הכיסא ליד פינת האוכל
ולא עשתה דבר, לא אמרה דבר. פוליאנה נראת כאילו אחוזת הלם,
פחד, או אפילו אחוזת דיבוק, לא ניתן היה לדעת בבירור. חבל על
שיר, הוא היה יכול להיות אב טוב, רק אם פרנק היה פחות קטנוני.
הגרעינים לא באמת הפריעו לו, זה היה העיקרון, ופרנק הוא אדם של
עקרונות. את סטלה בא הווטרינר ולקח, יותר מאוחר הוא גם הרדים
אותה, אבל רק אחרי שכל הטקסים נערכו. חבל, באמת חבל. היא הייתה
לברדור שחור, וההנחה הבסיסית שלה ושל שיר הייתה שלילדים שלהם
תהיה פרווה בצבע  שחור/לבן. דווקא צפוי, לא?