זה היה פעם,נראה לי לפני איזה 50 שנה,עוד הייתה לי סבתא אז,
עוד הייתה לי משפחה.
אבל החיים עברו, אירועים קרו, ונשארתי לבד בעולם, חלוש ותשוש.
הייתי ממש שחיף, לא נראה לי שהיה לי בכלל שומן,רק עצמות שמכסה
אותם עור, הייתי ממש מקל של מטאטא ואולי אפילו יותר דק מזה.
אני עדיין תוהה, איך שרדתי, איך חייתי,הרי הייתי כ"כ רזה,
הייתי כ"כ רוח רפאים?
אני עדיין לא בטוח שהייתי משהו.
ולמה דווקא אני? למה אני נבחרתי לחיות?
ותאמינו לי אני באמת ובתמים מאמין בגורל בכל ליבי, ולכן אני לא
מבין, למה דווקא אני?
הרי אבא שלי הוא היה מדען, הוא יכל לתרום הרבה לעולם, ואחותי
הייתה פרופסורית לגיאוגרפיה, אבל בגטו זה ממש לא עזר לה, זה לא
עזר לה גם ברכבת וזה לא עזר לה גם בתאי גזים.
אני לא מבין? ומה אני עכשיו? אני, סבא לנכדים...
אז מה? גם הם עוד מעט לא יהיו.
כמו ההורים שלי, כמו משפחתי, הם ימותו באיזה פיגוע, באיזה
התנכלות, במשהו...
לדעתי אין הבדל, הצורה היא לא העיקר, העיקר הוא שהם ימותו,
העיקר הוא שהם כבר לא יהיו איתי.
ואז, אני אשאל עוד פעם: למה דווקא אני נשארתי בחיים?