כבר השורה הראשונה מפתיעה אותך:
"קח שירים". מי, אני? כן,
אתה. השיר מדבר אליך, ואתה הדמות הראשית שלו. בסדר, לקחת.
דווקא פתיחה מתאימה לספר שירים.
"ואל תקרא". עוד הפתעה: לא
לקרוא? אז מה כן לעשות איתם?
"עשה אלימות בספר הזה" - באה
התשובה.
אתה עוצר, קורא שוב, והמילים אינן משתנות. "אלימות? אני? בספר
שירה?"
די מהר אתה מבין את הסרקזם: אתה לא
באמת מתבקש לעשות אלימות
בספר. השיר משתעשע על חשבונך. כאילו אומר לך "אני יודע שקריאת
שירה אינה באמת בראש מעייניך. אתה מעדיף אלימות. אין בעיה: עשה
אלימות בספר הזה. תראה מה תהיינה התוצאות." אתה מחליט לשתף
פעולה: "בוא נגיד שאני עושה אלימות בספר הזה", ומחכה לראות מה
יהיו התוצאות.
אתה ממשיך לקרוא:
"ירק עליו מעך אותו בעט אותו צבוט אותו",
ומשתף פעולה: אתה מדמיין את עצמך יורק מועך בועט צובט ספר
שירה. די נחמד, לא? יצרים סדיסטיים מודחקים, כמדומני. אבל זאת
עוד לא ממש אלימות, אם נהיה כנים. הפעולות הללו מכאיבות קצת,
אמנם, אבל הן לא ממש מזיקות. התוצאה העיקרית שלהן היא השפלה
ועלבון. אבל רגע: אתה נזכר שמדובר בספר שירים. היתכן שכלפי ספר
שירים אלו הן הפעולות האלימות באמת? היתכן שהדרך הטובה ביותר
להזיק לספר שירים היא פגיעה נפשית? פגיעה רוחנית? יתכן. אתה
ממשיך לקרוא.
"זרוק את הספר הזה לים". "זרקתי", אתה אומר לעצמך, מחייך. מה
עוד לעשות איתו? - חכה, קודם יש נימוק:
"לראות אם הוא יודע
לשחות". קצת מגוחך. ברור שהספר לא יודע לשחות. ואם הוא ידע
לשחות, זה יעזור לו? הוא יהרס בכל מקרה... אתה נזכר ב'מבחנים
לגילוי מכשפות' שנערכו בימי הביניים: זורקים את המועמדת מצוק -
אם היא מצליחה לעוף זה סימן שהיא מכשפה וצריך להרוג אותה (אם
היא לא מצליחה לעוף השאלה מאבדת מהרלוונטיות שלה...). שיר
משעשע, אתה חושב: תראה איך אנשים יסוו את הסדיזם שלהם ואת
שנאת-השירה שלהם תחת מעטה של כאילו-אובייקטיביות מדעית. רגע,
"אנשים" זה לא אתה? הרי השיר מדבר עליך! אבל אתה מרגיע את
עצמך: "אלימות? אני? Never! בטח שלא כלפי ספר שירה!". מדובר
בקורא היפותטי. אתה רק נכנסת לנעליו לצורך העניין.
ממשיכים:
"אש הגז...מסמר... נסר...". נראה שעברנו לאלימות
אלימה באמת. עכשיו כבר מדובר בפעולות הרסניות. עוברים לך בראש
כל סיפורי המרטירים מישוע הנוצרי (
"מסמר") ומעלה. אתה גם
נזכר ש"במקום שבו שורפים ספרים עוד ישרפו אנשים".
"לראות אם
יש לו התנגדות" - בסדר. הבנת את הרעיון. הספר הוא בסך הכל ספר
שירה. לא יכולה להיות לו התנגדות. הוא לא מסוגל להגן על עצמו.
לא טוב לעשות אלימות בספרי שירה. שירה צריכה את הכבוד המגיע
לה. באמת הבנת את הרעיון: יש לשיר משהו חדש להגיד לך? אתה
ממשיך לבית הבא.
"הספר הזה הוא סמרטוט של נייר". בטח שהוא סמרטוט של נייר -
תראה איך התייחסת אליו. כשמתעללים בשירים, כאשר בוחנים אותם רק
ברמה הארצית והפיזית, ספר השירה נהיה סמרטוט של נייר.
"ואותיות כמו זבובים". אם יש לך היכרות סמי-מעמיקה עם ארון
הספרים היהודי אתה נזכר עכשיו במדרשים שתיארו את שריפת ספר
התורה: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות". כלומר, הנייר עצמו
נשרף אבל האותיות (רוח הכתוב, נשמת הדברים) פורחות באוויר
וניצלות. אבל אתה שם לב שאין זה הדבר שקורה כאן: האותיות אמנם
פורחות באוויר, אבל זה רק מפני שהן
"כמו זבובים". אפילו
מנשמת הדברים נותרו רק זבובים. אלימות כלפי שירה היא דבר רע,
כבר אמרנו? אמרנו. מה חדש, אם כן?
"ואילו אתה". אני? לא אני. הקורא האחר. האלים. הוא הרס את
השירה ועכשיו הוא בעצמו נהיה חיה ברברית:
"סמרטוט בשר".
הקבלה יפה: מי שרואה ספר שירה כסמרטוט נייר, נהיה בעצמו סמרטוט
בשר. הרסת את נשמתם של השירים, הרסת את נשמתך שלך.
"אוכל עפר
וזב דמים". חיה ברברית, זה מה שנשאר ממך. פשוט חיה ברברית.
תסתכל על עצמך:
"בוהה עליו נים ולא נים".
בוהה עליו נים ולא נים? רגע, עצור. לא היה אמור להיות פה תאור
של מפלצת פראית וצמאת דם? בוהה עליו נים ולא נים? הרי הקורא
האלים לא בוהה על הספר. הוא יורק מועך שורף מנסר אותו, לא? הרי
מי שבוהה הוא... אתה.
כן, אתה. שקראת. שלא עשית אלימות. שלא המצאת לספר כל מיני
מבחנים סדיסטיים. פתאום השיר מכוון נגדך:
"בוהה עליו נים ולא
נים". אתה חשבת שאתה קורא אותו לעומק, מאזין לו בקשב. ופתאום
מספרים לך שאתה
"בוהה". ייתכן שכל הקריאה שלך היתה שגויה?
ייתכן שלא הבנת כלום? כדאי שתתחיל לקרוא את השיר שוב,
מההתחלה.
"קח שירים ואל תקרא". עכשיו אתה מנסה להבין בזהירות: אם -
בפעם הקודמת - השיר הפך את הקריאה שלך לסתם "בהייה", אולי
הדרישה "אל תקרא"
אינה סרקסטית? אולי הוא
באמת לא רוצה
שתקרא את השירים? לא יתכן: השורה
"עשה אלימות בספר הזה"
חייבת להיות סרקסטית, לא? אני טוען שלא. אני טוען שאת הדרישה
"עשה אלימות" ראוי לקרוא במובנה הפשוט, בלי סרקזם.
אלימות, כך חושבים אנו בצדק, היא דבר שלילי. ולמרות זאת,
יכולים להתלוות למילה מטענים חיוביים: משמעותה הבסיסית של
המילה אלימות היא "כוח", וכוח הוא לאו דווקא שלילי. יש הרבה
כוח ב"כוח", במיוחד אם מעמידים אותו לעומת הבהייה המנומנמת שבה
הסתיים השיר.
השיר דורש ממך יותר מקריאה, אם כן: הוא דורש אלימות. והוא
מפרט:
"ירק עליו מעך אותו בעט אותו צבוט אותו". הורד את
השירה מגבהי הרוח העדינה אל תוך חייך הבהמיים. שתף את השירה גם
בצדדיך הירודים יותר. קח אותה איתך לבלומפילד!
הבית הבא כבר דורש ממך התעללות חמורה יותר:
"זרוק את הספר הזה
לים לראות אם הוא יודע לשחות... מסמר אותו נסר אותו לראות אם
יש לו התנגדות". בחן את השירה אל מול המציאות: האם היא עמידה
למים? ולאש? הספר נהרס? סימן שאין לו התנגדות: עכשיו יש ליצור
שירה חדשה, עמידה יותר. בכל מקרה, אל תישאר מול הספר. אל תבהה
בו. התעמת איתו, התנגד לו, בחן אותו. אל תוותר לו!
אתה די מזועזע מהזלזול בכבודה של השירה (הו השירה), ועוד מעט
תהיה מזועזע אף יותר:
"הספר הזה הוא סמרטוט של נייר". גם הוא
עשוי רק מחומרים ארציים, על כל אותיותיו הזבוביות. זה לא מוצא
חן בעיניך: אם זה כל הסיפור, מה לך ולשירה כזאת? אתה מעדיף
ללכת לקרוא שירה אמיתית, שירה שמימית, שירה רוחנית. אתה אינך
מספיק להתרעם הרבה זמן, כי מייד מפנה השיר את אצבעו אליך:
"ואילו אתה".
אל תתנשא על השירה החיה הזאת, הקורא. גם אתה לא יותר מאשר בשר.
אתה יודע מה? אתה אפילו לא בשר:
"סמרטוט בשר", זה מה שנשאר
ממך. היה לך פוטנציאל פראי, חייתי, עוצמתי:
"אוכל עפר וזב
דמים". אתה העדפת להיות אדם תרבותי, ספרותי, רוחני ולהתכחש
למהותך האמיתית. וזוהי הסיבה שאתה (שוב!) "בוהה עליו נים ולא
נים". מה יהיה איתך?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.