תאונה מוזרה שעשתה המון רעש ברחוב העירה את אבישג.
החדר היה חשוך אבל טיפה של אור ביצבצה מהחלון. פתאום היא הבינה
שנורא קר לה, אז היא פתחה את הארון, לא שהיא ראתה משהו, אבל
היא ידעה טוב מאוד איפה היא נמצאת.
שמיכת הפוך העבה שלה, זו שמחממת כל כך טוב ונורא כיף לישון
איתה בחורף, שממש קר, עם חלון פתוח.
היא אהבה את הבריזה הזו.
היא הייתה צריכה את המרחב שלה.
להרדם עכשיו, אחרי הרעש הזה, ואחרי הקימה מהמיטה נראה כמו
משימה בלתי אפשרית.
טוב, אז אם לא לישון, היא אמרה לעצמה, אולי לפחות לשמוע
מוזיקה.
עוד יומיים הייתה מסיבת הסיום, היא כבר ילדה גדולה והיו לה
המון תפקידים, לא שהיא ממש רצתה אותם, אבל חייבים להופיע פעם
אחרונה מולם.
אז היא לחצה פליי בשלט והתחילה לזמזם את הקטע שלה.
היא כבר ידעה אותו בעל-פה.
היא הרי מקשיבה לו בבוקר, עם העיתון ומיץ התפוזים, אחרי המקלחת
שגופה נוטף מים,עם השיעורים ובמערכת של האוטו.
ורק כדי להיות מושלמת בחגיגה.
היא לא הייתה פרפקציוניסטית, אבל משום מה היה לה מן דחף לא ממש
מובן וגם לא כל כך שיגרתי.
ואז הגיע הקטע שלו.
הוא שר והיא לא מסוגלת להקשיב.
והשלט לא לידה והיא משתגעת.
היא מסתובבת ונאבקת והכל רק בכדי שלא לשמוע.
היא כל כך לא רצתה להיזכר, אבל זה מתחיל.
והיא בפנים.
המימיקה המדהימה שלו, שגרמה לכל הבעת פנים להפוך לאמיתית,
למרות שהכל הרי הצגה.
לשיחות הדביליות שהם היו מנהלים ככה פתאום, לפני או אחרי וסתם,
פשוט סתם כי זה היה כיף.
וכל התום הזה שהיה אז התמוסס.
ועכשיו יש מין תחושה של מחנק ואי אפשר לנשום עמוק.
והיא שונאת את זה.
והיא כל כך אוהבת את זה.
כמו בשיעור ספרות ההוא, כשלמדה על האמביוולנטיות, אבל עכשיו
כזשה קשור אליה, לא אכפת לה מכל המושגים המחורבנים האלו בכלל.
היא פשוט רוצה שהוא לא יהיה שם.
כלומר, עכשיו היא לא רוצה.
לפני, היא מאוד.
היא הייתה מאלו שאהבו להציב לעצמם אתגרים, כאלו שכולם מדברים
עליהם, אבל היא הייתה היחידה שהיה לה את האומץ לעשות איתם
משהו.
לתכנן תוכנית כזו, עם מיליון ואחד שלבים,שיגבו כל דבר שיבוא.
לדבר אל מול המראה בשעות הקטנות, עם מנורה שמבליטה תווי פנים
עיקריים, ולהנות מהדרמה שהיא הולכת ליצור.
וכמה דרמות שהיא יצרה.
אבל בניגוד לכל ההצגות שעולות, את זו אי אפשר להפסיק באמצע.
זה צריך להיגמר לבד, וכנראה שהיא הולכת להיות מאלו, שאין להם
רגע של שקט.
היא פשוט לא נותנת לזה לקרות.






מר במאי, המחזה שלך תם.
אולם התאטרון מתרוקן עכשיו.
בחדרי התלבושות מתרחצים והזיעה.
ולבסוף, כאשר יכבו האורות, תחשף התעשייה העלובה שלך,
שמושתתת על שקרים.