בפעם השלישית שהוא ראה משהי נאנסת הוא כבר לא הרגיש בחילה, הוא
הסתובב לאחור, הביט לרצפה ובהה באדישות.
הוא אפילו מיהר לחשוב את המחשבה המזעזעת: "זה לא ממש אונס, זה
יותר הטרדה...מינית..."
בתוכו, הוא החל להרגיש את הנפש שלו מקיאה בשטף את כמויות
האוויר המזוהם שהיא קולטת מידי יום, אבל הוא, בשלו.

הוא עמד שם, דומם, עוד רבע שעה אחרי שהם הלכו, ואז הוא שמע את
הקול שלה מאחוריו: "מה אתה עומד שם, על מה תה מסתכל?.. אה?"
הוא לא האמין, משום מה. הוא החל להסתובב באיטיות לעברה.
זה היה לילה, חושך, קצת קר, במועדון שלקוח משנות ה 80
המיותרות, משהו הפריע לו בבטן.
"אני? אבל לא הסתכלתי.."
עכשיו הוא שוב ראה את פניה, הם כבר לא חיכו כמו בתחילת הערב,
שערה הזהוב פרוע, וליפסטיק אדום מרוח לה על הלחי.
"אתה מסתכל עכשיו!" צעקה.
הוא לא ידע אם לגשת, לעזור, או להסתובב בחזרה, ללכת משם, אבל
הוא הרגיש שהוא לא ממש יכול לזוז.
היא החלה מסדרת את החצאית שלה, השחורה, יושבת בפינה נשענת על
קיר לבנים.
כשמבטה חזר אליו אמרה: "נו! מה אתה עושה? תפסיק לרעוד!"

פתאום הוא הרגיש את רגליו נמשכות לעברה, בצליעה בולטת הוא
התקרב ועכשיו הוא כבר בפנים, אין מה לעשות.
"אתה רוצה משהו?", קולה החל להישבר,סוף סוף...
"אני יכול לעזור לך? במשהו...?"
היא ניסתה לקום בעזרת הקיר.
"את רוצה את הפלאפון שלי, להתקשר ל..."
היא קטעה אותו בצחוקה המהול בדמעות.
הינה מולו אישה שכרגע חותה אונס מזעזע והיא צוחקת. צוחקת דרך
הדמעות המזגזגות על לחייה ישר אל תוך הגרון.
באותו רגע הוא חשב שזהו המחזה הכי יפה והכי מבחיל שהוא ראה
מימיו.

הקיר היה די יציב אבל היא לא. היא החליטה להתיישב בחזרה.
הפלאפון נשמט מידיו, הוא התכופף להרימו ותוך כדי עיניו נפגשו
עם עיניה. הוא עצר,קצת מבוהל אבל יותר מתרגש...
שוב היא החלה לחייך בהתנשמות..
הוא החליט להתיישב,אולי מטר וחצי ממנה.
"יש לך עיניים יפות", אמרה.
הוא לא ידע מה לומר, הוא החליט לחייך בחזרה.

מאחוריהם המסיבה נמשכה עם מוזיקה קופצנית ואורות צבעוניים
ואנשים שהרגישו שהם לא יכולים להרגיש טוב יותר...

הם ישבו שם בחושך שותקים, מתנשפים.