"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם"
(שלום חנוך)


אני זוכר את המסע הראשון שלי בטירונות. רק קילומטרים אחדים,
אבל סבל אינסופי בשבילי ובשביל המחלקה. כשסיימנו את המסע היינו
גמורים ותשושים, עמדנו ב-ח' כפופים ומתנשפים. המ"מ עמד מולנו
וצעק לנו להזדקף מיד, "מה אתם? ג'ובניקים? בכיינים? עשיתם מסע,
תהיו גאים, תעמדו זקופים עם ראש מורם, כמו חיילים, לא כמו
נקבות." באותו יום הבנתי את משמעות הגאווה, הבנתי מה זה להיות
חייל. גם כשסיימנו את מסע הכומתה, הזכיר לנו מפקד היחידה לעמוד
זקופים ולהיות גאים, "כמו חיילים". וכך היינו, חיילים גאים,
אחרי כל אימון או מבצע, זקופים עם ראש מורם. אין לנו ולא תהיה
לנו סיבה להתבייש. אחרי לילה קשה במיוחד שבו שלפנו מבוקש מבית
בשכם, הרגשנו גאים יותר מתמיד, לא היה צריך להזכיר לנו לעמוד
זקופים או להרים ראשים, עמדנו כמו חיילים. המפק"צ אמר לנו שלא
רק אנחנו גאים, כל המדינה גאה, כל המדינה עם ראש מורם, מדינה
של חיילים. מספר חודשים אחרי אותו לילה, היה לנו לילה פחות
מוצלח בשכם. פרצנו לבית שמבוקש מתחבא בו וניתקלנו בצרחות של
משפחה פלסטינאית, המבוקש ברח לאחד החדרים. בלי לחשוב הרבה רצנו
לחדר והתחלנו לירות, פרצנו את הדלת והמשכנו לירות. הופתענו
לגלות שחוץ מהמבוקש ירינו בשתי ילדות קטנות, שתי ילדות
פלסטיניות שלא עשו שום רע. אחת מהן מתה תוך שניות, השנייה
דיממה למוות במשך כמה שעות כי לא הייתה אפשרות לטפל בה בזמן
המבצע. גם המבוקש לא היה מי שחיפשנו, "סוג אחר של אחמד" כמו
שהמפק"צ קרא לזה. לראשונה מזה הרבה זמן הצליחה הגאווה שלי
להתערער, לא יכולתי לעמוד זקוף והרכנתי את ראשי לרצפה. המפק"צ
ראה אותי ואמר לי להזדקף מיד. "תהיו גאים" הוא צעק לנו, "אין
לכם שום דבר להתבייש בו". עמדנו כולנו זקופים וגאים, ולא רק
אנחנו אלא כל אזרחי המדינה עמדו זקופים, עם ראש מורם, כמו
חיילים, חיילים גאים, שאין להם מה להתבייש. אין לנו מה להתבייש
כשמתות שתי ילדות פלסטיניות, ולא שאנחנו שולחים את הילדים שלנו
להרוג ולהיהרג, ולא שאנחנו שולטים על עם אחר. כולנו צריכים
לעמוד זקופים ולהיות גאים.