"עמדנו לפני דלת הכניסה שלי והתבוננו זה לזו בעיניים. היו לו
עיניים טובות כאלה, אתה מבין למה אני מתכוונת? הוא בלבל את
המוח על כמה שהוא נהנה באותו הערב אבל נראה לי שרגע השיא
מבחינתו לאותו יום היה כשהזמנתי אותו להיכנס לדירה לבסוף,
כאילו בגלל הגשם שהחל יורד בחוץ.
הוא הסכים מיד ואמר שלא יתנגד לכוס של תה חם.
לאחר שהדלת נסגרה מאחורינו עיניו שוב נחו על עיניי, אך הפעם
ירדו במהירות לשפתיי והוא קרב ונשק לי. התנשקנו מספר דקות
בעוצמה ואז ידיו חיבקו את מותניי. העברתי את ידיי עליהן, עוצרת
על כל בליטה ושריר, ואמרתי לו תוך כדי ניסיון לתפוס שוב את
עיניו שאני אוהבת אותו. כמובן שהוא השיב לי באותן מילים בלי
מחשבה שניה והעביר את ידיו לאורך גבי.
אצבעותיו נעצרו על הקשר  שחיבר את שני השרוכים שהידקו את
החולצה לגופי, ובהחלטיות זריזה משך באחד השרוכים, נותן לחולצה
ליפול כמו מטפחת משי חלקה בלי קול מגופי הערום אל הרצפה הקרה.
אחר כך הוא נשא אותי בידיו לחדר השינה ואז..."
"זה בסדר, אני יכול לנחש לבד את ההמשך." ד"ר לב הפסיק את רצף
הדיבור בחיוך.
"אתה בטוח?" שירלי שאלה בממזריות.
"כן, די בטוח." הוא ענה לה באותה נימה.
הם הסתכלו זה בזו מספר רגעים בשקט, ואז ד"ר לב נשך את קצה
העפרון שהחזיק בידו.
כך שירלי ידעה שהוא עומד לשאול משהו, הוא תמיד עשה זאת לפני
שאלה.
"התכוונת לדברייך כשאמרת לו שאת אוהבת אותו?" הוא שאל לבסוף
ושירלי חייכה כשנוכחה לדעת ששוב צדקה.
"כמובן שלא. אם הייתי מתכוונת לזה אז הבעיה הייתה נפתרת ואתה
היית מפסיק לקבל ממני תשלום שבועי." היא אמרה וחייכה אליו.
"הבנתי," ד"ר לב אמר בחיוך, "אבל אני באמת חושב שאולי עלינו
כאן על משהו. את עוברת מקשר חסר משמעות אחד לאחר, כאשר ישנם
שני דברים המשותפים לכל הפגישות שלך: הקשר מבוסס בעיקרו על
סקס, אך תמיד יש לך את הצורך להתוודות לפני הבחור לגבי אהבתך,
שהיא אינה קיימת דרך אגב."
"אממ... נכון. לאן אתה חותר?" שירלי הסתקרנה.
"אני חושב שיש לנו כאן קצה חוט. אולי המניע לכל ה...סטוצים
הללו הוא הצורך שלך לומר שאת אוהבת, או אולי לשמוע אחר אומר
זאת. מה את חושבת?" ד"ר לב נשך שוב את קצה העפרון.
"אני לא יודעת..." שירלי חשה מבוכה לפתע, כמו ילד קטן שנתפס
בעת מעשה אסור, "יכול להיות שיש בזה משהו."
הדוקטור רק הביט בה בהבעה של הבנה.
"אז מה עכשיו?" היא ניסתה לשבור את השתיקה, "תשאל אותי האם
קיבלתי מספיק אהבה בילדות שלי וכל מיני דברים כאלה?"
ד"ר לב צחק ושירלי שמה לב לשיניו הלבנות. מישהו אמר לה פעם את
הביטוי "כמו בפרסומת לרופא שיניים", והד"ר התאים בדיוק לביטוי
הזה.
לאחר מכן התקרב אליה, נועץ בה את עיניו הירוקות והגדולות.
"זה רעיון לא רע," אמר בשקט, "אבל נאלץ לדחות אותו לשבוע הבא,
נגמר לנו הזמן לצערי."
שירלי נשארה לרגע כמו מהופנטת תחת עיניו ואז קמה מהכיסא.
"חכי, יש משהו אחר שהייתי רוצה לבקש ממך עד אז." אמר.
"כן?" שירלי ענתה.
"תנסי לא לומר לאף אחד שאת אוהבת אותו. אני רציני לגמרי, פשוט
תנסי לא לומר את זה למשך שבוע."
שירלי הביטה בו במבט תמוה אבל הנהנה בראשה לחיוב.
"אין בעיה, אם זה מה שהדוקטור מבקש. נתראה בעוד שבוע ד"ר לב."
אמרה בחיוך ולחצה את ידו.
"It's a date." אמר, "ואת יכולה לקרוא לי נמרוד."
"נמרוד... אוקי." אמרה ויצאה מחדר הטיפולים אל שולחן המזכירה
כדי לקבוע תור לשבוע הבא.

     כשנסעה במכונית הפז'ו המזדקנת שלה הביתה, חשבה שירלי שוב
על עיניו הירוקות של ד"ר לב, או נמרוד. נראה היה כאילו הוא ממש
קרא אותה.
אולי זה לא היה רעיון כל כך גרוע ללכת לפסיכולוג אחרי הכל.
אימא שלה ישבה לה על הראש שנה עם הטיפול הזה.... בת 29 ועוד לא
נשואה זה מצב בלתי אפשרי בעיניה של גברת טל והיא ניסתה לשכנע
את שירלי שטיפול פסיכולוגי זה בדיוק מה שיביא את הבעל המיוחל.
שירלי הייתה מגלגלת את עיניה וזורקת "טוב אמא" לאוויר, מקווה
שהסניליות תתחיל כבר להשפיע על אמה בקטע הזה.
בסופו של דבר הסכימה ללכת. היא חתמה לא מזמן על חוזה עם חברת
הוצאה לאור בקשר לספר החדש שלה ופתאום הרעיון לשבת על כורסה
ו"לשפוך" את כל הבעיות שלך נראה כמו מותרות נחמדה דווקא, וכזו
שהיא יכולה להרשות לעצמה. כמובן שהיא לא הציגה זאת כך בפני
אימא ודאגה שהאם תהיה חייבת לה להרבה זמן על ה"טובה" הזאת
ששירלי עושה בשבילה.
"איזו בת טובה אני." אמרה שירלי למכונית הריקה וצחקקה.
באותו היום הייתה זו הפגישה השנייה שלה עם הדוקטור והיא דווקא
נהנתה מכל העניין. שירלי אף פעם לא האמינה בכל השטויות
הפסיכולוגיות האלה, אבל היא תפסה את הביקורים שלה אצל ד"ר לב
כמו ביקורים אצל ידיד טוב. כמובן חוץ מהעובדה שהיא שילמה לו
כדי שיהיה הידיד המושלם וחוץ מהעובדה שהוא לא ניסה לשכב אתה.
בנוסף לכך אולי בכל זאת תצמח איזו תועלת אישית מהמפגשים האלה.
היא באמת התחילה להסתכל על דברים מנקודת מבט שונה, וגם אם לא
תשיג שינוי דרסטי ומועיל בחייה התקועים, אולי תצא מזה איזו
פגישה עם הדוקטור. אחרי הכל הוא היה עשיר, נאה ואינטליגנטי,
כל התכונות ששירלי חיפשה מגבר מאז כיתה ח'.
שירלי חייכה והעבירה הילוך בכביש המהיר.
היא הגיעה הביתה די מהר יחסית לשעת העומס, שכבה על המיטה
והתבוננה בתקרה.
הרבה זמן עבר מאז נחה בכזאת פשטות והיא נהנתה מכל רגע. שני
כתמים כמעט בלתי נראים בצבע הלבן של התקרה הסבו את תשומת ליבה.
הם הזכירו לה עיניים, ולא חלף זמן רב עד שדמיונה צבע אותם
בירוק זית, ירוק שיכול להפנט אותך ברגע ולקרוא אותך ללא שום
בעיה.
היא עצמה את עיניה וחשבה על עיניים ירוקות ושיניים לבנות.
"כמו בפרסומת לרופא שיניים." מלמלה ונרדמה.

    היא התעוררה למחרת בבוקר בשעה סבירה למדי והעבירה יום שקט
ורגוע.
נותרו עוד מספר ימים עד לתחילת מסע היחצ"נות של הספר שלה והיא
נהנתה בינתיים מכל שנייה של שקט שנותרה לה.
לקראת הערב הכינה קערת דגנים עם חלב והתיישבה מול הטלוויזיה.
התוכנית האהובה עליה החלה ואז בתזמון של חוק מרפי צלצל
הטלפון.
"כן?" ענתה, מנסה להסתיר את העצבים על המפריע האלמוני.
"הי מה המצב? זה דורון. זוכרת אותי?" מישהו ענה מהצד השני של
הקו.
שירלי ניסתה להיזכר.
"אממ... כן בטח. נפגשנו לא מזמן ב..." היא ניסתה לפתות אותו
לפלוט בעצמו את נסיבות האירוע.
"בסופר ! יפה מאד, את זוכרת אותי !" זה הצחיק אותה שהבחור באמת
נשמע מאושר מזה שזכרה אותו כביכול.
שירלי ניסתה לחבר את השם עם המקום ולבסוף נזכרה.
לפני יומיים הוא נתן לה לעקוף אותו בתור בסופרמרקט, כמובן
בתמורה למספר הטלפון שלה.
"איזו שאלה ! איך אפשר לשכוח !" היא פילרטטה ללא רצון.
"אז יופי... תגידי בא לך אולי להיפגש?" האושר הגדול שבו דיבר
עד אז פחת ושירלי המיומנת הרגישה את המתח בקולו.
הדוקטור אמר לה בפירוש לא לומר לאף אחד שהיא אוהבת אותו, אבל
הוא לא אסר עליה לצאת לדייטים פשוטים כאלה.
שירלי העיפה מבט לעבר הטלוויזיה. היא הפסידה כבר את כל ההתחלה
ואין עוד הרבה מה לראות באותו הערב.
"סבבה, למה לא." שמעה את עצמה עונה, ולאחר מכן הוא קבע אתה
במקום כלשהו, חוזר לקול המאושר שלו.
שעה מאוחר יותר היא ישבה עם הבחור החמוד אך נמוך ממנה בשני
ראשים באחת מהמסעדות הפופולריות של רחובות. הוא היה חמוד
ומצחיק, אבל היה בו גם משהו מרגיז מאד, משהו שלא יכלה לשים
עליו בדיוק את האצבע.
בסופו של הערב מצאה את עצמה עומדת שוב לפני דלת הכניסה שלה,
אותה סיטואציה רק פנים שונות.
"נהניתי מאד הערב, באמת שירלי." דורון אמר לה בחיוך.
"גם אני." השיבה לו חיוך.
"תקשיבי... יורד גשם די חזק בחוץ, אולי ניכנס שנינו ונשתה איזה
כוס קפה או משהו? מיד כשתהיה הפוגה אני אעזוב, זה פשוט לא
סימפטי במיוחד לנהוג במבול שכזה." שירלי זיהתה שוב את נימת
המתח בקולו.
"תקשיב... אפילו אם כוס קפה זה כל מה שאתה רוצה ממני, אני
חייבת לומר לך שאני לא חושבת שיקרה משהו בינינו..." שירלי מצאה
את עצמה מסרבת לבחור באחת הפעמים הבודדות בחייה.
"אני לא חושב שזה הוגן מבחינתך להחליט החלטות כאלה רק מפגישה
אחת." נימת המתח התחלפה בעלבון.
"אני לא רוצה לפלוט קלישאות אבל זה לא אשמתך אלא אשמתי...
באמת, זה משהו פסיכולוגי. אני ממש מעדיפה לא להיכנס לקשר
כרגע." שירלי הביטה בו וקיוותה שהעבירה את המסר.
היא לא התפלאה מכך שהוא לא כל כך הקשיב לה מכיוון שידעה שבמצב
כזה השליטה על גופו עברה כבר ברובה לאיבר אחר, אחד שלא כל כך
קרוב לאוזניים, אך בכל זאת קצת הופתעה כשנעמד לפתע על קצות
אצבעותיו ונשק לה בחוזקה.
בהתחלה ניסתה להתנגד אך אחיזתו הייתה חזקה מאד, במיוחד יחסית
למראה החיצוני שלו.
אחר כך חלק במוחה השתלט על העניינים והחליט לזרום עם המצב ומשם
כבר לא היה מעצור לשירלי מלמצוא את עצמה מתנשקת אתו בלהט מצידה
האחר של דלת הכניסה.

   למחרת בבוקר, כשדורון כבר היה הרחק משם, מספר לעמיתיו
לעבודה על הכוסית הנהדרת שהצליח להשכיב אמש, שירלי התעוררה
לתוך מציאות ריקנית.
המצב הזה, של לקום לבד במיטה אחרי סקס של פגישה ראשונה, לא היה
זר לה אך בכל זאת משהו כאן היה שונה. תמיד היא הייתה זו
שהחליטה לזרום עם המצב, זו שלא העיזה לומר לא ורק דרשה את אותן
מילים פשוטות, "אני אוהב אותך", אך הפעם היא באמת רצתה להפסיק
ובכל זאת משהו בה נסחף לתוך מערבולת הרסנית כשלרצון הפרטי שלה
לא היה שם כל כוח.
מול שני כתמים על התקרה שירלי פרצה בבכי.
בתוך מנהרה של דמעות נראה היה לה שיש רק סיכוי אחד לנקודת אור,
ואותו סיכוי היה דבוק למקרר.
היא קמה מהמיטה, לא טורחת לסדר אחריה, ניגבה את דמעותיה וניגשה
למטבח.
על פתק לבן היה כתוב "ד"ר לב 03-9666480".
היה זה הטלפון הפרטי של הד"ר, כתוב בבהירות על הפתק שנמרוד
עצמו נתן לה בתום הפגישה הראשונה שלהם.
שירלי לקחה את הפתק וניגשה לטלפון.
היא לא ידעה אם זה היום החופשי שלו, או אם יש סיכוי כלשהו
שיהיה בבית, אך כשדמעה זולגת על כפתורי הטלפון הדיגיטלי היא
חייגה את המספר.
"הלו?" קולו הרגוע תמידית של לב ענה לה.
"זו שירלי." היא אמרה, קולה רועד.
"שירלי...? את בסדר?" הוא שאל בכנות.
"אני לא יודעת..." אמרה ופרצה בבכי.
"שירלי, ספרי לי מה קרה." אמר וניסה להרגיע אותה.
"אני לא יכולה ככה," אמרה לבסוף, "אני חייבת לדבר אתך פנים אל
מול פנים."
"אני בדיוק ביום חופשי אבל מחר..."
"לא." שירלי קטעה אותו, "בבקשה נמרוד אני חייבת לראות אותך."
"זה לא בדיוק מתאים לאתיקה המוסרית שלי בתור הפסיכולוג שלך
אבל..."
"תודה !" שירלי התפרצה באושר, "במסעדה האיטלקית ליד הקליניקה
שלך? עוד חצי שעה?"
"אני אהיה שם." אמר בשקט.

       לאחר 35 דקות שירלי התיישבה במסעדה האיטלקית הקטנה
שליד אזור הקניונים של העיר, בו שכנה גם הקליניקה של ד"ר לב.
עשר דקות לאחר מכן הוא הגיע והם התחילו לדבר.
הם ישבו במסעדה שעה וחצי, דיברו על הכל חוץ מאשר על הבעיות של
שירלי. אחר כך הלכו לאורך הפארק ואיכשהו שוב הגיעו לאותה
סיטואציה מליל אמש, שירלי ונמרוד לפני דלת ביתה.
"רוצה להיכנס?" שאלה אותו בהיסוס.
"א...אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמר לה ושוב נדמה היה שניסה
לקרוא אותה בעיניו.
"זה שאני מטופלת אצל פסיכולוג לא אומר שאני איזו משוגעת שתנעל
אותך בשירותים של ביתה." היא אמרה בחיוך.
נמרוד צחק ואמר: "טוב נו, לא תזיק לי כוס תה חם כרגע."
הם ישבו על הספה בסלון, מחזיקים כוסות תה מהביל ומחייכים זה
לזו.
"תגיד לי, ד"ר לב, אתה חושב שבסוף הכל יסתדר איתי?" שאלה.
"בטח שיסתדר... הרי התשובה לכל בעיה נמצאת כאן." אמר וטפח עם
ידו על ראשה של שירלי.
שירלי צחקקה כמו ילדה ושאלה בהתגרות: "אז אם כל התשובות נמצאות
שם, בשביל מה בדיוק אני צריכה פסיכולוג כמוך?"
"תחשבי על זה כך: אדם כלשהו יודע שמוחבא אוצר בחצר שלו, אבל לא
יודע בדיוק איפה. יכול להיות אפילו שאף פעם לא ימצא את האוצר!
במשל הזה החצר היא נפש האדם והאוצר הוא התשובה לבעיה, ואני זה
שחופר במקומו בחצר בחיפוש אחר האוצר." נמרוד סיים את ההסבר
וחייך בשביעות רצון.
"תיאוריה מעניינת ד"ר לב." אמרה שירלי ולפתע צחקה.
"מעניינת אולי אבל לא מצחיקה..." אמר הד"ר והעמיד פני נעלב.
"לא... פשוט רק עכשיו קלטתי שמישהו בשם ד"ר לב אמור לרפא את
בעיות האהבה שלי... האירוניה מצחיקה אותי... ד"ר לב." שירלי
הסבירה וכאשר אמרה ד"ר לב אמרה זאת באיטיות וגלגלה את לשונה.
הוא שם לב לכך והתקרב אליה.
"שירלי... אם להיפגש אתך היה בניגוד לכללים אז בוודאי שיצירת
קשר אינטימי..."
שירלי שמה אצבע על שפתיו ונשקה לו.
הוא נשק לה ובראשה של שירלי עלתה המחשבה שהוא רצה לעשות זאת
מהרגע בו נפגשו.
הוא ירד לאט ונישק את צווארה, עובר על עורה בנשיקותיו הרכות.
"נמרוד... אני אוהבת אותך." אמרה מבלי לחשוב.
הוא הפסיק לרגע ושירלי חשבה שתכף הוא ירצה לה על משמעות הדבר,
אבל הוא רק המשיך לנשק אותה, יורד מהצוואר למפתן חולצתה.
בעודו מנשק אותה שירלי חשבה על שני דברים, והיא לא ידעה איזה
מהם הבהיל אותה יותר: הראשון הוא שכנראה שהטיפול לא מצליח כי
היא שוב אמרה "אני אוהבת אותך", והשני הוא שהפעם היא באמת
התכוונה לכך בדבריה.