ששששש.....
שומעת נקישות על החלון..
כבר חשכה כסתה את פני האדמה,
מי בשעה כזו בא לחפש אותי?
לא השכנה ולא החברות.
אולי זה הוא?
לא, לא יכול להיות.
בעצם, מי יודע?
לא, הוא נשבע ששוב לא ידבר איתי.. נשבע..
אבל האנשים אינם קבועים.
אולי שינה את דעתו
ראה אולי את תמונתי ואז...
ואז הכל חזר אליו. פתאום
שוב הציפוהו הרגשות,
ובא.
אפתח! אך איך אני נראית!
שיער כ"כ פרוע, מבולגן!
והחולצה - כה ישנה
לא, לא אתן לו כך לראות אותי
אלך להסתדר, להתלבש
אשים קצת בושם טוב.
מה יש? חייב הוא לראותי במיטבי,
כמו תמיד, לא כן?
אך, רק שלא ילך...
אבל ראה הוא אור. הוא יעמוד ויחכה,
הרי הגיע הוא עד כאן...
הבושם... קצת...
להסתרק....
קצת אודם על הלחיים...
זהו, מוכנה אני. ארד...
הדלת.... נשימה אחרונה אחת
אך מה זה? שמעתי מישהו
מקיש על חלוני.
אין זה החברות ואין זו השכנה.
ואף לא הוא... אמר הרי ששוב לא ידבר איתי....
זה רק הגשם שנקישותיו שמעתי
שנאתי חורף עוד מילדותי.


אפילוג:

הו, הוא היכן? הסוף הטוב
של כל הסיפורים והרומאנים.
נסיך על סוס לבן
ונערה מכפר....
ושמש... באמת! מספיק!
זה כה נדוש... וכה נאיבי... ו....
כל כך יפה!..
ורק הגשם שוב
מקיש על החלון......