אל תוך לבי את זרמת באותו ליל חטאים אסור. בבוקר, בבית הספר -
הסתכלת עלי בשתי עינייך העצובות וחייכת. לא חיוך שבדרך כלל
אהבתי לקבל ממך, חיוך צורם. אני עומד מספיק זמן בשביל לראות
אותך נותנות נשיקה חמה ורטובה לחבר שלך - לבי שהיה שלך אמש
נשבר לאלפי חתיכות. אני מחפש במעמקי נשמתי את הכוח וניגש לומר
לך שלום, אני נותן לך נשיקה קטנה, חברותית על הלחי ומעניק
חיבוק מגושם שכזה. בדרכי לכיתה אני טובע בחלומות על:"אם
הדברים היו אחרת...", אבל הם לא ולכן נותר לי להתמודד עם
השריטה שחרטת אצלי בלב, עם הכאב ששורף אותי מבפנים, עם השיגעון
שמטריף אותי בראשי. באותה הפסקה, של אותו יום ניגשת אליי -
הסתכלת, הפעם עיניי היו העצובות, שלך כבר לא. ושאלת אותי הכל
בסדר?, תמיד ידעת לקרוא אותי, להרגיש אותי, תמיד ידעת באותם
זוג עיניים שניתן היה לראות דרכם. עכשיו כבר קיץ, את בטח מבלה
את זמנך, או את רובו, אם החבר שלך, ואני כותב לך מכתב אהבה,
שנאה, כאב שמצוי בתוכי כבר הרבה זמן. אני אפילו לא חושב שאתן
לך את המכתב - אני חושב שאני כותב אותו רק בשביל לפרוק את כאב,
יגון מסויים שנשאר אצלי מאז אותו יום. בחיים שלי אני לא חשבתי
שאתאהב במישהי כמוך, בחיים לא חשבתי שאפתח את לבי אל אחת אחרת.
ועכשיו כשאת איתו, ודמעות של כעס עולות בי, אני חושב "למה
שווה בכלל לחיות?...". בכל מקרה החלטתי כן לשלוח לך את
המכתב. עכשיו כשאת קוראת אותו תזכרי אותי - כי במקום שאני הולך
אליו אין רחמים, אין אהבה יש רק רגשות של זעם וכאב אשר פורצים
החוצה ומשתלטים על גופי, על לבי, על נשמתי...