המאוורר תקוע על הפרצוף, קוביית קרח בפה, ועם בית השחי כבר
מזמן הפסקתי להלחם.
חם לי, מגעיל לי ונראה כאילו מישהו בכוונה רוצה שאזכור על בשרי
מדוע אני חייבת לעוף מהנגב היבש הזה כמה שיותר מהר.
ג'יבריש. כל החומר נראה לי כמו ג'יבריש אינסופי, וכמו תמיד
במצבי ייאוש מתקדמים אלו אני מוצאת עצמי במשא ומתן פנימי: 'מה
היית מוכנה לעשות בשביל לקבל "עובר" במבחן ע-כ-ש-י-ו?'.
המח קודח מחיפושיו אחר אלטרנטיבות: ,תשלום צנוע של אלף שקלים?
ברור שכן.
שיטוט בלי חולצה בבניין הנדסה? הממ.. כן. אחרי הכל במצבי
הנוכחי מה זה כבר קצת סטרפטיז אוניברסיטאי?...  ולשכב עם
המרצה? אוי.. זו כבר באמת דילמה רצינית.. בכל זאת, אנחנו
מדברים על השליט הבלתי מעורער של ממלכת 'חנוני האקדמיה שכל קשר
בינם לבין מונח הגבריות ערטילאי ביותר'.
אני בוהה החוצה דרך צוהר המעונות שלי, ותולה מבטי בנקודה
אקראית בתוך כוך מעונות אחר שממולי.

אני במיני קצרצר וחולצת בטן דקה (אני? במיני??!).
הדלת בחדר 232 נפתחת, וחברתי למחלקה זורקת לעברי, תוך כדי
סגירת הדלת מאחוריה במהירות ותליית התיק על גבה: "אני במקומך
הייתי באה אליו שבוע הבא בשעות הקבלה. הוא עצבני - אש!" אמרה,
והמשיכה במעלה המסדרון.
הבטתי שמאלה, ימינה, ושוב שמאלה, כאילו היה זה קורס מתקדם
בזהירות בדרכים, ואכן, המסדרון כולו היה פנוי. סידרתי את החזה
יפה בכל אחת מכפות החזייה, הבטתי מטה על רגלי החשופות, ותוך
כדי שאיפה עמוקה - דפקתי על הדלת.
"כן?" ענה לי הקול המוכר מבפנים, כאילו מאפשר לי עדיין לסגת
באלגנטיות.
ואני מרגיעה את התרגשותי בעזרתן האדיבה של שלוש שאיפות ונשיפות
קצביות, תוך כדי כניסה לחדר וסגירת הדלת מאחורי.
"שלום פרופסור גוזבן" מלמלתי, ואני כבר ישובה על קצה הכסא
שלמולו, רגליי מסוכלות בעודף מיניות.
"שלום גם לך" ענה בלקוניות מופגנת, תוך סקירה מוסוות של הגוף
שהתיישב מולו.
"שמי אלה, ובאתי לדבר אתך בקשר לציון במבחן ב-'מתמטיקה
דיסקרטית' " אמרתי, ועיניי מקובעות על שלו.
"מה זאת אומרת 'בקשר לציון במבחן'?" אמר ולגם מהקפה שלצדו, "אם
זכרוני אינו מטעני, המבחן הוא רק מחר" הוסיף והניח את הספל
חזרה במקומו כשחצי חיוך של זלזול מתגנב לפניו.
"So?" הגבתי מייד ואותה ארשת אדישה על פניי.
סימנים קלים של פליאה ניכרו בו, מה שעיכב את תגובתו בשלוש
שניות שנראו כנצח.
"ראשית, מעולם איני מדבר עם סטודנטים על ציונים, לפני המבחן
עצמו." פתח, והוא מחזיר לעצמו את הארשת הסמכותית. "שנית," רכן
מעט לעברי ובחצי לחישה אמר "כדאי שתיבררי מלותייך בקפידה,
עלמתי הצעירה, שמא תמצאי עצמך מחוץ לקורס, ולתואר בכלל".
שתקתי, עיניי מבויתות על עיניו, ואני סופרת בלבי עשר שניות
(כפי שתכננתי) לפני הפעולה הבאה.
אני מסכלת רגליי לצד השני באיטיות רבה, מקפידה לבצע חיקוי
מושלם למקור ההשראה שלי, שרון סטון, ומגלה איך סנטרו נמשך מטה
בפליאה ועיניו נפקחות לגודל של שני כדורי פינג פונג. היה זה
האיתות לו נזקקתי כדי להמשיך בתכנית.
התכופפתי קדימה, החזה מוביל והראש אחריו, הנחתי את ידי על פיקת
ברכו ולחשתי במתיקות,  "לברור מילים? הממ.." ומבטו מדלג לו
ממחשוף חולצתי הפרוץ אל ידי הנעה פנימה במעלה ירכו,  "דווקא
תמיד אמרו לי שדווקא הצד האורלי זה הצד החזזזזק שלי".
עצמתי עיניי מחויכת, והעברתי את הלשון באיטיות על שפתיי, כאילו
מוודאת שהליפסטיק עדיין שם.
עכשיו, כל מה שנותר לי זה לפתוח את עיניי באיטיות, ולקלוט
באישוניי המוגדלים את המציאות החדשה. מאית שנייה המפרידה בין
האפשרות לסיים את התואר הזה, ובממוצע גבוה, לבין זריקת ארבע
שנות יזע באר שבעי טהור לטמיון, וחזרה לפינוי שולחנות בחיקה של
עוד מסעדה תל אביבית יאפית.
אישוניי עוד לא הספיקו להתרגל לאור הניאון שנמנע מהם למספר
שניות, וזוג שפתיים עבות לפת את שפתיי בגסות מבולבלת, מנסה
לטעום בהתרגשות ובכח ממתק שפתיים צעירות ורכות.
יריית הפתיחה שלחה את ידי לאגף את האיבר הזקוף באזור הביצים,
המוסתרות תחת בד קורדרוי חום, ולגלות לתדהמתי חתיכת 'תפארת
מדינת ישראל' מונפת אל על.
לא עברה יותר מדקה ואני על הגב על שולחן הפורמייקה הירוק,
תחתוניי סוגרות מטה על קרסוליי, וישבני מתחכך בערימה של דפים
מלאי נוסחאות שבמקרה זכו להיות שם על השולחן. חזונו של
הפרופסור כבר גלוי, ונראה שהוא שכח לגמרי מכישוריי האוראליים
והחליט לבדוק דווקא את ידיעותיי המיסיונריות.
אני עוצמת עיניים להימנע מכאב הפלישה ו..
"אלה!" אני שומעת קול קורא לי. "אלה! איפה נעלמת?!" אני מזהה
את איילת קוראת לי מסלון דירת המעונות.
"כן, שניה, אני פה" עניתי, מסיתה את עיניי חזרה לתוך החדר,
ומתנתקת במהירות מהנקודה שבחוץ.  
"מה יש לארוחת ערב?" צעקתי דרך הדלת, מורידה תוך כדי את חצאית
המיני המעיקה, וחוזרת לטרנינג האהוב.