כבר לא.
כבר ממש לא.
כבר לא רוצה.
ולא חולמת.
לא חושבת עליך בלילות
לפני שאני נרדמת.
לא מדמיינת איך יחד
היינו יכולים להיות.
לא רוקמת פנטזיות.
לא נחנקת מדמעות.
לא ניצתת מחדש
כשאתה בסביבה עובר.
לא מחבקת אותך, ומקווה,
שהרגע לא יגמר.
לא משלה את עצמי, שאולי,
יבוא היום וניהיה...
לא משחקת משחקי עיינים מטופשים
ומחכה שמשהו יקרה.

אני יודעת שאולי
לכעוס עליך לא כדאי
כי לא ידעת שום דבר
אבל...זה לא מנע ממך לפתח אינטואיציה אישית.
ולפגוע בי.
אני כועסת. אין ספק.
לפעמים אדיש, לפעמים מתרפק.
ועכשיו, לשמחתי,
ויש לזקוף גם לזכותי-
הרגש פג, הרגש ריק,
אתה הולך ומתרחק...

ומתרחק...
ומתרחק...

ונעלם.
...?