|
כבר לא.
כבר ממש לא.
כבר לא רוצה.
ולא חולמת.
לא חושבת עליך בלילות
לפני שאני נרדמת.
לא מדמיינת איך יחד
היינו יכולים להיות.
לא רוקמת פנטזיות.
לא נחנקת מדמעות.
לא ניצתת מחדש
כשאתה בסביבה עובר.
לא מחבקת אותך, ומקווה,
שהרגע לא יגמר.
לא משלה את עצמי, שאולי,
יבוא היום וניהיה...
לא משחקת משחקי עיינים מטופשים
ומחכה שמשהו יקרה.
אני יודעת שאולי
לכעוס עליך לא כדאי
כי לא ידעת שום דבר
אבל...זה לא מנע ממך לפתח אינטואיציה אישית.
ולפגוע בי.
אני כועסת. אין ספק.
לפעמים אדיש, לפעמים מתרפק.
ועכשיו, לשמחתי,
ויש לזקוף גם לזכותי-
הרגש פג, הרגש ריק,
אתה הולך ומתרחק...
ומתרחק...
ומתרחק...
ונעלם.
...? |
|
|
באתי להקריא
בתוכנית של
דדו,
איך שאני נכנס
אני רואה את
אמנון פאר יושב
ליד דב רייזר,
ג'ו קוט, איזה
זמרת, וקוסם!
אמרתי לו דדו?
למה קוסם לרדיו,
זה לא קצת
יומרני?
אמנון שאל אותי
מי אני, אמרתי
לו, דדו, מה
קורה?
אתה לא זוכר
אותי?
הקראתי אצלך
יצירות
פלסטיקה!
ד"ר מישה רוזנר,
מעצב שיער, מפסל
באופנה, וחולה
אלצהיימ...
בכבוד רב
שארל דה גול! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.