[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרק 1
פרולוג, ערך תחושת הכאב של ילד לעומת ערך תחושת הכאב
של האדם המבוגר, סקירה היסטורית של יחידת הימ"מ


'שטויות, כאב של ילד הוא מזערי לעומת הכאב שחש האדם המבוגר',
הרהר אופיר צביק. הילד האמור היה בנה של סגנית היחידה שהתייפח
ברעד ללא כוונה נראית לעיין להפסיק. 'דני, אתה מפסיק?' שאל
אופיר. דני לא הפסיק.
הקיץ הראשון של אופיר בימ"מ היה הקיץ של שנת 1997. כשהגיע, היו
ביחידה שני מש"קי כוח אדם, דודו אולקוס, ודודו אלצר.
דודו אולקוס היה בחור גבוה וחולני שנהג להתעטש ולנגב את חוטמו
בחפתי שרוולו, דודו אלצר  לעומת זאת היה בחור שמנמנן שסבל
ממקרה קשה של אקנה ונהג להשתעל לכיוון שלי.
אני הייתי הפקידה. קראו לי דפנה - כלומר, בימים המאושרים ההם -
לפני העליה לגדולה של של שאול מגדל ויחידת הימ"מ. בימים ההם
הימ"מ הייתה יחידה שתפקידה למיין את החיילים של עצמה.  
ההיסטוריה של הימ"מ 'דייטס באק', כמו שאמא שלי נוהגת להגיד,
לימים של 1948. בימים ההם, כשחיל האויר רק הוקם, החליט הזקן על
הקמת הימ"מ והדבר הוזכר אפילו בשורות קצרות שהושמטו ברגע
האחרון ממגילת העצמאות משום שחלק מהרוויזיוניסטים סרבו לחתום
בגינן על העצומה. התקן לימ"מ נקבע לארבעה אנשים - הדברים פעלו
באופן חסר דופי במהלך הימים הראשונים - אולם לאחר כמה ימים,
כשגבר שטף המתגייסים הבינו בחלונות הגבוהים שארבעה אנשים אינם
מספיקים למיון חיל האויר כולו. למרות עובדה מצערת זו היה הנוהל
מעוגן כבר בתקן. מכיוון שהיה זה המחסום היחיד להתפתחות חיל
האויר והייתה זאת שעת מלחמה, ומכיוון שהרוויזיוניסטים כבר זעמו
על פירוק הפלמ"ח. החליטו שלא לפרק את הימ"מ אלא להשאיר את
היחידה על תקן יחידה שממיינת את עצמה. בעלת תקן של ארבעה
אנשים. לאחר המלחמה המצב נשאר כדלהלן:
עוזי מועלם המש"ק הראשי של הימ"מ השתלט על היחידה והיה סוחט
כספים משאר חברי היחידה באיומים שימיין אותם החוצה מהיחידה.
שלישיית חישוקים התגבשה באותו הזמן ונסיונותיה למרוד בעריץ
נרשמו בספר דברי היחידה - אולם לבסוף החליט עוזי למיין אותה
החוצה והיה ממיין את חייליו כך שיהיו ממושמעים.
שלטונו חסר העוררין של מועלם נמשך 30 שנה עד שנת 1978 אז נפטר
מסרטן בעת טובה. אותה שנה נולד אופיר צביק. 19 שנה לאחר מכן,
ארע הקיץ הראשון של אופיר כמש"ק בכיר בימ"מ.

פרק 2
הקיץ הראשון של אופיר בימ"מ

הוא היה מנצל את הזמן באופן סביר, אופיר שלנו. כרסו הלבנבנה
והלא מפותחת כל עדיין, נצפתה מסנוורת לעיתים קרובות את
המתרחצים בחופי הרחצה הסמוכים לתחנת הכוח רידיניג שבתל אביב.
את מגבתו הכחולה יותר מהים היה פורש בעצלנות על החול ולאחר מכן
מתפרקד על גבו כשעל גופו בגד ים מצויר ומעוטר בפילים קטנטנים
ויפהפיים. את בטנו היה מותיר לרחמיה של שמש חסרת רחמים במשכב
מפורקד חסר קץ, בעודו מתענג על תחושת מגעם של גרגרי החול
הקטנים שהתחככו בחמימות כנגד גופו, ויצרו אצלו מודעות חושית
חדשה. והוא אף פעם לא היה משתזף, רק נהפך אדום.
אך ככל שטעם יותר מטעם הכוח כך נדחף יותר לטעם הממכר. לבסוף
בהשפעתה של הידידה, מריסה צבוגו, החליט להשתלט באופן אולטימטי
על הימ"מ. הוא החל למיין מחדש את יחידת הימ"מ כולה. ראשון,
סולק דודו אלקר  - אופיר תעב את הדרך בה הוא השתעל לכיווני -
כאילו להכעיס, מדי יום ביומו. ואני, אני הערכתי עד מאוד את
המעשה. בריאותי השתפרה להפליא וממיינת הייתי את עצמי מדי יום
משליכה חלקים מעצמי בהם אין חפץ, ורוכשת חלקים חדשים באני.
שבוע לאחר מכן מוין גם דודו אולקוס מהיחידה, וזאת לאחר תקרית
בלתי נעימה בה נקלע לוויכוח סוער איתי על עניין דיומא זה או
אחר. הדבר הספיק בהחלט לאופיר שהיה זקוק לשקט למען העבודה כדי
להודיע לדודו אולקוס שאנשים שכמותו, בלתי מתורבתים והרגילים
בהרמת קולם ללא סיבה נראית לעיין, אינם בשום אופן רצויים
במחלקה מדידטיבית איכותית כהימ"מ.
שמות נמחקו ושמות חדשים נרשמו. הלא מתאימים מויינו, והבאים
אחריהם מויינו מחדש, בקצבים מפחידים שהזכירו את ימי סטאלין.
באותה תקופה אני הייתי שוכבת עם אופיר באופן סדיר. יחסי המין
שלנו היו מתנהלים באופן קבוע יחסית בימי החול של השבוע, למעט
יום רביעי בו נהג אופיר לבצע יום התנזרות, מטעמי בריאות.
לאופיר יש זיין בינוני בגודלו וסינגולרי באיכותו. בשעות שהיינו
מתענגים יחד הייתי נוהגת ללחוש לאוזנו - 'סבא, תן לילדה הקטנה
סוכריה' - והוא היה מוצא את המשפט מגרה. את יחסי המין היינו
מקיימים על השולחן במשרד, או לעיתים, כשהיה באמת חם, בתוך
המקרר, בחלק העליון או התחתון - תלוי במידת החום.
מדי פעם היה אופיר מביע את שאט רוחו מהחיים ורצון בהתאבדות.
אני הייתי אז מנסה להרגיע אותו. המצח הלבן שלו הזיע זיעה
מתקתקה כשחשב על מוות.
הוא היה מדבר על כיצד אין טעם בחיים בהם אנו מתים ולא משאירים
כל חותם, בהם אנו ממוינים על ידי כוחות שאיננו כלל מכירים,
ואליהם לא ניתן לפנות בערכאות המוכרות. לחיים ומתים. כאשר אנו
מבלים רק שבב רגע כחיים, ואמורים להביע את הערכתנו חסרת
הגבולות לטובה הקטנה הזו ולהיות במהירות ממוינים החוצה.
'התאבדות' הוא אמר 'היא הדרך היחידה למרוד בעריצות השמימית,
לכן כל הדתות הגדולות המנסות ליצור מונופול על האמת והאדם,
מזהירות מפני התאבדות. היא אמירת הלוא הגדולה ביותר לעולם'.
בשעות ההן, הייתי לוחשת לאופיר על סוכריות והוא היה מתנהג
כאילו שכח מכל העניין. אולם בדעתי נתפס היה שהוא כבר נחוש
בדעתו לשים קץ לחייו. באותו זמן כבר הייתי מאוהבת עד כלות
הנשימה באופיר.  ברית דמים כרתנו בינינו, ואני ידעתי שאופיר
לעולם לא ימיין אותי החוצה. אנחנו שנינו מוינו יחד לעד. כך
ידעתי ואהבתי אליו גדלה מדי יום ושעה. מדי לילה, לפני כניסתי
למיטתי שברחוב האל שבגבעתיים הייתי שוטפת היטב ומחטאת את גופי
במים קרים ולאחר מכן במים רותחים למען שאהיה נקייה וטהורה.
לאחר מכן בשוכבי במיטה , הייתי מלטפת את בטני המתעגלת והחמימה
ומהרהרת באופיר שלי. מה מעשיו כרגע? האם הוא מאושר?


פרק 3
פריצתו הגדולה של שאול מגדל האימתני

שאול מגדל האימתני פרץ לחיינו בחודש יולי הלוהט, באמצע הקיץ
בדיוק. באחד מימי השרב הלוהטים, כשאופיר בדיוק הסתלק לכיוון
הכללי של חדר האוכל ואני ישבתי וגזזתי את ציפורני פרץ לפתע הר
האדם התימני הזה דרך הדלת - 'אני ממויין אליכם' אמר. מההתחלה
ידעתי שיביא רק צרות, שאול מגדל, אבל התייחסתי אליו יפה- עם
הגדולים האלו אף פעם אי אפשר לדעת. כשאופיר חזר הוא נראה מרוצה
מאוד ממגדל. הוא סקר אותו במבט מחוייך, 'נראה שתוכל להביא הרבה
תועלת' אמר.
שאול מגדל נקלט בבסיס במהירות וכבר לאחר מספר ימים ניתן היה
לראותו במשרד גם בשעות הקטנות של הלילה, שם היה עוסק במיון
עצמי כחייל ממושמע. אך  לא עברו שבועות רבים והתחושה החלה
להסתמן, שאין הוא מתכוון לקבל את התפקיד הכפוי עליו בצייתנות.
הוא היה מסתובב על הכסא במשרד וממיין את החפצים שעל שולחן
הכתיבה - כאילו אין מספיק לו במיון עצמי.
יום אחד בחודש אוגוסט, פרץ לפתע ללשכה, בדיוק בעת שאני ואופיר
היינו במהלך משגל סוער על שולחן האלון המשרדי - 'יש לי רעיון
מבריק' קרא בעוצמת קול שהזכירה בתחילתה קריאת קרב ובסופה זמזום
מרדים של דבורה ונעה בצורה מנוגדת לזו של מודעות הסביבה שלו.
לאחר מכן המשיך בביישנות מה ובטון ממותן יותר 'למה שלא נמיין
עוד אנשים'.
אופיר התאהב ברעיון מהרגע הראשון. כמובן, טען, כך אוכל אני
לשלוט באופן חסר הגיון בחייהם של אחרים שלא יידעו מאיין נחת זה
עליהם. מה דומה יותר מכך לתפקידו של האלוהים. אהיה, אם כך, אני
אלוהים שעל פני הכוכב, ויהיו הם נתיני.
'דפנה', היה מנסה לפייס אותי בימים הבאים כשהיינו שוכבים
ערומים על השולחן המוצמד למזגן המקרר מהתנור השרבי, 'זה האופן
היחיד שאני יכול להשתחרר מהמחשבות האובדניות שלי - את יודעת את
זה. להבין את הלוגיקה שבעשייה האלוהית'. אבל אני ידעתי שאין
לוגיקה בעשייה האלוהית. אני לא ראיתי בעניין אלא שלב נוסף
בהליכתו חסרת המשמעות והישע של אופיר לעבר הידיעה הנוראית. כי
בעבודה האלוהית אין שום לוגיקה. חיים. מתים.
בלילות הייתי בוכה ומייללת בזעם מול הכר, במיטה שבביתי שברחוב
האל בגבעתיים - שמיכת הפיקה שלי מהודקת בחוזקה אל חזי. ולאחר
מכן שוכבת הייתי בחוסר תנועה כשאת הדממה מפריעה מדי פעם רק
איושה שלאחר בכי. מאזינה הייתי לרחשים שבקעו מתוכי ומלטפת את
בטן הזהב המתעגלת שלי. רגש חדש ומרגש התעצם על מהותי והרגשתי
את האם שבי קמה ונהיית. כי בתוך רחמי הלך ונתהווה בנו של
אופיר. בן האלוהים.

פרק 4 ובו
אופיר ושאולי מגדל האימתני ממיינים את שאר העולם

הצעד הראשון שאופיר עשה בדרך להשתלטותו על מיון שאר העולם היה
למנות את שאולי מגדל לסגנו הבלתי מעורער. הצעד השני היה לשנות
את שמו של שאול לשאולי. התגלה לנו ששאולי מעדיף את השם מעתיר
החיבה הזה בו נקרא בילדותו והדבר נקבע מעתה בפקודה.
זו הייתה ההוראה השנייה. מעתה ואילך שאול הינו שאולי.
וכך ללא התראה וכאילו משום מקום, חיינו התהפכו: שאול היה הסגן.
ושאול היה שאולי. באשר לי ולאופיר, תדירות יחסי המין שלנו ירדה
ללא הכר, ואני הבנתי שאופיר 'מתחיל לאבד את הקשר שלו' כמו
שאומרת אמא שלי. מנסה הייתי להביא אותו אלי שוב עוד פעם ופעם
אחרונה. לוחשת לו כמה הילדה שלו זקוקה לו - אבל אופיר היה
סרבן, במיטה כמו בחיים. מחשבות אפוקליפטיות מילאו את הראש
הבלונדי והיפה שלו. את המוות שלו אני ראיתי מול העיניים שלי כל
היום.
וכשגיליתי לו על הילד לא פצה פיו, קם מכיסאו ויצא מהחדר. וכך
הבנתי שבן האלוהים, יתום יוולד.
הצעד הבא שאופיר עשה בדרכו למיון העולם היה להשתלט חזרה על חיל
האוויר. החלק הזה היה פשוט למדי - בעזרת תהליכים בירוקרטים
פשוטים למדי וכמה הרצאות מצגת משכנעות בישיבות מטה האוויר
הצליח לשכנע להעתיק את סמכויות המיון חזרה לימ"מ. מכאן הדרך
הייתה קצרה. מה שטוב לחיל האויר הישראלי טוב גם לשאר, זו היתה
הסיסמה.
העולם כולו החל לעבור בימ"מ בדרכו למיון. אופיר היה ממיין את
כולם כמו אל גדול ונשגב. שוקל היה את העבר לעומת העתיד, את
הטוב לעומת הרע, את היופי לעומת הכיעור. בוחר היה לכל אחד -
מחפש היה שיטה - ושאולי הסרסור כל הזמן מאחוריו לא פוצה את פיו
ורק מהנהן בהסכמה. נהנה מזה שכולם קוראים לו שאולי.
יחסי מין כבר לא היו בינינו. למעשה אופיר גיבש לעצמו זהות כמעט
א-מינית. מדי פעם, שולח היה אלי שלום קריר. אפילו להאזין
לבעיטות בנו כבר לא היה בא, וחברות אמרו לי למה? ושעלי להפיל -
אבל אני ידעתי שזוהי המשימה שלי לגדל את אופיר הקטן. איבדתי את
אופיר שלי למוות ולא התכוונתי לתת לאופיר הקטן ליפול לאותו
מזבח.
בלילות הייתי נוהגת לשכב במיטתי שבביתי שברחוב האל בגבעתיים
וללטף את בטני המתעגלת. קוטרה היה כעת כמטר ושישים לערך
וההריון היה מורגש לחלוטין. הייתי נאנקת ומצמידה בקושי ניכר
צמד אוזניות פלסטיק למרכז בטני העצומה שיישמע אופיר הקטון את
צלילי האלוה של המוסיקה. אופיר הקטן היה בועט בשמחה בשומעו את
הצלילים הרגועים.

פרק 5 ובו
שאולי מגדל האימתני ואופיר מגיעים לאובדנם, בני הקטן
נולד, אני מאושרת


ככל שנקפו החודשים גברה והלכה תנועת האנשים בימ"מ עד שהגיעה
לממדים בלתי נסבלים. בתחילת חודש אוקטובר היו נכנסים ויוצאים
משערי הימ"מ כשלושה מליון אדם ביום. אופיר היה חסר מנוחה
ושאולי מגדל האימתני ידע שזהו כבר הסוף. לפעמים הייתי מביטה
עליו, עיניו אדומות וחזותו כבר אינה אותה חזות אדם שקט ומפורקד
שהייתה כשהכרתיו. לפני שמת - הזדמן לי ערב אחד לראות אותו
במראה נדיר לבד - הוא שאל על שלום בנינו והתפלא לשמוע שכבר
הגיע לגיל שבעה חודשים. הוא ליטף את הבטן העצומה שלי ואני
רטטתי משמחה לנגיעותיו כי ידעתי שאופיר הקטן יזכור את הרגע
הזה. כי לא יהיה לעולם רגע אחר. אני אזכור את הרגע הזה.
ולרגע כשהשעין את אוזנו על ביטני הגדלה שהגיעה עתה לקוטר של
שני מטר ועשרים נבהל מבעיטה מבהילה של הפעוט והצטחק, הוא יהיה
קיק פייטר צחק. ואחר כך בכה.

ערב אחד זה קרה. אופיר צביק תקע כדור מגנום 0.44 לתוך הרקה
השמאלית שלו ובמהומה שלאחר העניין מליוני אנשים מויינו למקומות
שגויים ושאול מגדלי בחוסר אונים וכאב אמיתי ירה לעצמו בלב,
איפה שזה באמת כואב, ונפח את נשמתו שעה לאחר מכן. אני כמעט
איבדתי את הבן שלי.  
אופיר הקטן נולד בסוף נובמבר במיטתי בביתי שברחוב האל
שבגבעתיים - היו לו אוזניים כמו לאופיר ושיער בלונדי אבל
העיניים שלו בינתיים התבררו כקצת פוזלות. באופן חמוד. לאמא,
בכל אופן. הוא נולד ביום חורפי ואני כיסיתי אותו מייד בשמיכת
הפוך והכנסתי אותו מתחת לשמיכה לישון איתי. כי הוא היה הילד
שלי. את הבטן העצומה שלי, שהתנפחה כל הקיץ, שמרתי איתי עוד
מספר ימים והיא התפוגגה מקדמתי לאיטה כפי שהופיעה, כך נוכחתי.
לילדון קראתי בן אל ולפעמים אני מראה לו את התמונה היחידה שיש
לי מאופיר. במדי ירוק, אחרי תורנות מטבח, בבאקו"ם, עם חיוך של
אידיוט.
ארבעה ימים אחרי שנולד הלכתי לרשום את הפעוט בבית החולים
השרון, וכשהאחות שאלה את שם אביו אמרתי 'אלוהים'. האחות הביטה
עלי כאילו אני מטורפת ואני חייכתי חיוך מטומטם. אולי אני
מטורפת. הייתי מאושרת.

אפילוג, בן אל הגדל

בן אל גדל בקצב משביע רצון. אני אוהבת אותו על כך. ואולי אני
אוהבת אותו על כך שהוא נוגס בתפוח בכזו רעבתנות כשהוא חוזר
לארוחת צהריים מהגנון.
אהבה של אמא לבן היא לא דומה לשום דבר אחר אני משערת - כשבן אל
יגדל תהיה לו בטן לבנבנה ושיער בלונדי כמו לאופיר  - ואם
אלוהים ירצה לא תהיה לו אובססיה למיונים כמו שהייתה לאביו. אבל
מדי פעם הוא עובר ליד התמונה של אופיר בבאקו"ם. כומתה ירוקה.
הוא בקושי יודע לדבר, ואת המילים המעטות שיש לו הוא בוודאי לא
יבזבז על התמונה הקטנה שיושבת בסלון, משום שהמילים בגיל הזה הן
עדיין יקרות מאוד. אבל הוא יורק עליה קצת קליפת תפוח, עושה
פרצוף מצחיק ואחר כך נופל. אני מרימה אותו ומנגבת לו את הפה
במפית. אני חושבת שהוא מבין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בעעע


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/3/01 14:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה