אני אוהב לטפס על עצים
העצים נותנים לי חיות, כוח ושמחת חיים. כשאני נתקל בעץ שקשה
לטפס עליו, אני רק מתאמץ יותר לטפס עליו, להגיע מעלה, מעלה,
לצמרות העצים. זהו אתגר בשבילי. כל עץ הוא אתגר בשבילי. אני לא
מוותר על אתגרים - להפך - אתגרים מושכים אותי, מעניינים אותי.
אני אוהב להתעמת עם אתגרים, במיוחד כיפיים שכאלה כמו טיפוס על
עצים.
אני מגיע מעלה, מתיישב על ענף ומשתהה. אני מחכה על הענף עד שזה
מכה בי. הפלא הזה, היופי, ההרגשה שקשה לי לתאר - אני פשוט
מסתכל מגבוה על דברים ומתפעם ממה שסביבי. העץ מעביר בי תחושות
טובות וממלאות. ההסתכלות מלמעלה נותנת לי מבט אחר על הדברים
מסביב. הלב דופק חזק והנשימה לא סדירה בגלל טיפוס שלרוב הוא לא
קל. הידיים והרגליים שורפות משריטות, ופחד מקנן בי שאני אפול.
הרוח מנשבת סביבי, ביתר עוז מאשר על האדמה. כאילו מנסה לומר לי
לרדת, או שמא מחבקת אותי, מלטפת, מצליפה, כל זה כדי להשאיר
אותי. או להפיל אותי. זוהי מעין חזרה לקדמוניות. ללא מחשבות
מסובכות, ללא חישובים מיותרים, ללא פילוסופיה מיוחדת ובלי שום
חידוש מתקדם. הפרימיטיביות חוגגת - ודווקא פרימיטיביות זו היא
שגורמת לטיפוס להיות כ"כ טוב. אני משער שזו פשוט שמחה קדמונית
שנותרה טבועה בתוכנו (בתוכי לפחות). אולי הקופים לא טיפשים
ולכן הם מטפסים על עצים בגלל האושר שטמון בעצים.
התחושה, ההרגשה, כפי שכבר ציינתי, קשה להגדרה באוצר מילים שלי.
זה פשוט טוב, שמח, ממלא. אני על עץ ואני חייב לחייך. מוחי
מתרוקן מכל מיני מחשבות רעות, לבי מתנקה מכבדות, וכל גופי
מתרומם. זהו- התרוממות רוח, זוהי ההרגשה. התעלות הנפש והגוף.
כל מיני ביטויים גדולים, כאלה, כמעט מצליחים להביע כמה כיף
לטפס על עץ.