בדרך כלל היא שמחה באביב. זה ברור - האביב נותן מן הרגשת שמחה
כזו - העצים מלבלבים, השמש מאירה את הדשא המוריק, כלניות
פורצות מכל מקום, וגם אותם פרחים צהובים חסרי שם. האביב היה
נפלא.
  האביב נתן לה תמיד סיבה לחייך - וסיבה לקוות - כי איך יכול
להיות רע כשהכל כל כך יפהפה בחוץ? באביב תמיד באים החיוכים,
הפרחים, הבגדים הצבעוניים - ובאביב באות האהבות.
  וכל אביב היא ציפתה מחדש לאהבה - לאור שיאיר את חייה,
למישהו הזה, שיבוא אליה בשדה כלניות מוריק על סוס לבן (למרות
שיותר סביר שיבוא ברגל - הודתה בינה לבין עצמה.) ואז גם היא
תהיה חלק מההתחדשות הזו, מההתחלה החדשה, מהשמחה.
  וכל שנה, האביב חלף לו, והיה יפה מתמיד, והותיר אותה לבד,
אמנם מחודשת ומלאת אנרגיות חדשות, אבל לבד. ולמרות זאת כל שנה
היא עדיין האמינה ש"אולי שנה הבאה..." וחיכתה בקוצר רוח לאביב
הבא.
  ועכשיו? עכשיו היא מצאה את האהבה (הוא לא בא ברגל, הוא בא
במונית.) והיא מאושרת ומחודשת ושמחה.
 
  אבל משהו עדיין חסר - פתאום, האביב לא בא...