יכול להיות שאני מדחיק כאב עמוק?
אם כן אז יכול להיות שישנו עמוק בתוכי שד. הוא אדום-שחור רע
וגדל על הכאב שלי.
כל פעם שכואב לי, אני מדחיק את הכאב. הכאב מסתובב לו מחפש מה
לעשות, עד שהוא נתקל בשד. ואז השד פשוט אוכל אותו, את הכאב,
כאילו היה גלידה או משהו כזה, ולא כאב של בן אנוש. כל זה כאמור
לא בטוח, אבל יכול להיות. אם נניח וקיים שד שכזה אז הנה
סיפורו.
בהתחלה השד היה קטן, די חלש ומסכן. משהו כמו קבצן שכזה. הוא
נוצר ביום השמיני לחיי, כאב חד חתך את איבר מיני. בכיתי, אבל
כולם סביבי נראו מאושרים. חוץ מאימא שלי, היא בכתה. כאב לה
שכאב לי. וכאב לי. מאוד כאב לי. בכיתי וצרחתי, ובתגובה נתנו לי
לטעום טיפת נוזל אדום ומר כזה ועוד יותר בכיתי. ברגע זה, מתוך
כאב פיזי זה נוצר השד. בהתחלה הוא קיבץ נדבות: פה מישהו קילל
אותי, שם הרביצו לי, לא משהו רציני. אבל לאט לאט ככל שהתבגרתי,
גם הוא התבגר. הוא גילה את המאכלים הטעימים יותר, את הכאב
המתוק יותר.
בכיתה ו' היא הייתה החברה הראשונה שלי. לא אהבתי אותה והיא לא
אהבה אותי. אך היינו בכיתה ו' והכרנו אחד את השני די טוב, אז
נהיינו חברים. היא אמרה לי שהיא מעדיפה את אבי, אחד מהכיתה
שלנו. טענתי שזה לא הוגן כי אני הייתי הראשון. זה שכנע אותה
למעט זמן. אבל אז היינו צריכים לצאת כל הכיתה לאנשהו. אני לא
יכולתי לצאת כי שכחתי לבקש מאימא שלי לחזור מוקדם הביתה,
ונשארתי לשמור על אחי הקטן. אך היא (חברתי) לא יכלה לצאת עם כל
הכיתה בלי חבר, אז היא הלכה עם אבי. כבר אז גיליתי כמה הזמן
יכול להיות הרסני ולא הוגן. מכיוון שאימי לא הגיעה 'בזמן' אני
הייתי צריך לוותר על יציאה עם הכתה ועל החברה שלי. בתגובה לכך,
הרסתי את נציג הזמן הקרוב ביותר - שעון היד שלי. את הכאב הזה
לא כ"כ הדחקתי: צעקתי, שברתי (שעון יד) ואפילו בכיתי קמעה. אך
עדיין מעט כאב נשאר וחלחל, והשד פשוט חגג. הוא גילה כאב אמיתי
מהו ועל תענוג שכזה הוא לא יוותר.
בכיתה ח' יצאתי עם בחורה, שחשבתי שאני אוהב. למען האמת היא
הייתה פשוט הבחורה הראשונה שראיתי בתור - המם, משהו מהמין
השני, מהמין שאני אמור לרצות. יצאנו פעם אחת, ואח"כ היא אמרה
לי שהיא לא רוצה אותי. לא בכיתי. גם לא צעקתי, ולא שברתי כלום.
אבל עדיין התעצבנתי עליה ורדפתי אחריה, ללא שום תוצאה חיובית
מבחינתי כמובן. יותר כאב נדחק פנימה ולא ידע לאן ללכת, השד שלי
טרף בשמחה, בעונג - הרי לא הייתה לו ארוחה לשמה כבר שנתיים.
אחרי ארוחה זו, הוא כבר היה יכול להיקרא שדון. כבר היה לו גודל
מסוים, צורה וצבע, ממש כמו לעובר אחרי החודש ה 2 או משהו כזה.

בכיתה ט' וי' לא היה לשד הרבה מה לאכול, לפחות לא אוכל מתוק.
אבל היו כמה צרות עם החבר'ה שלי (דווקא בנים עכשיו) שמאוד כאבו
לי, ואותם הדחקתי פנימה היישר לתוך בטנו הרעבה ( כידוע בנים הם
לא רגשניים ולא מראים אחד לשני שהם אוהבים ). כך השדון המשיך
להתקיים, אפשר לומר שהוא נשאר בחודש השני.
בכיתה י"א היא הייתה הידידה האמיתית הראשונה שלי. הבן אדם
הראשון שאתו דיברתי יותר משעה בטלפון. זה היה פשוט כיף, שמח
וכמעט לגמרי תמים. אבל אז היא אמרה לי שאני ממש כמו "חברה" שלה
- כלומר: אין לי שום סיכוי אתה. לא הגבתי בעצבות, בכלל לא.
למען האמת המשכתי כאילו הכל כרגיל, הרי זה לא כאילו שאני רציתי
אותה, בכלל לא... באותו הזמן השד שבתוכי כבר פיתח תודעה, הוא
הבין שהמאכלים הכי טעימים מגיעים כשבחורה יוצרת אותם, וכבר
הגיע לחודש הרביעי. מאוחר יותר כדי לעשות לשד שמח, סידרתי
לידידה הטובה הזו שלי, חבר אחר שלי. וצפיתי מהצד איך חבר שלי,
ובחורה שאני כמעט אוהב, מפתחים קשר נהדר ומלא אהבה. ואני הייתי
די שמח מכל העניין הרי אני שדכן טוב - לא? כנראה שאני שדכן לא
רע - שידכתי גם לשד שלי כאב לא קטן. השד אכל והתקדם היישר
לחודש החמישי.
אחרי י"ב היא הייתה הראשונה שלי - בכל. באהבה בעיקר. לצערי,
התברר לי שהיא לא רצתה שאני אהיה היחידי שלה. הסיפור ארוך
ועצוב, אך העיקר הוא שהיה שם המון כאב. צעקתי, רצתי, דיברתי,
שתקתי, לא ישנתי, שיניתי חיי, נכנסתי לדיכאון שכזה. הרבה כאב
יצא החוצה, אבל היה יותר מדי כאב - ונשאר כאב שהדחקתי היישר
לבטנו הרעבה של השד שלי (כבר לא שדון - אלא שד ממש), שממש נולד
ויצא אל תוך העולם האמיתי מתוך הכאב העצום הזה.
באותו יום, שהוא יצא אל העולם, הוא הבין שהוא חייב לעזור לי.
הוא המשיך לאכול את כל הכאב שבתוכי, ולגדול ולצמוח. אבל עכשיו,
הוא אכל כל כאב - גם כזה שלא ניסיתי להדחיק. בעצם הוא לא ניסה
לעזור לי בכלל, הוא סתם היה תאוותן. וכך לפתע נהייתי עמיד.
חזק. כל כאב שבא אליי, גרם לי להתפתלות קטנה, לשיחה קטנה עם
חבר וזהו. משם והלאה השד טיפל בכאב: הוא דאג להדחקתו ולהעלמתו
אל תוך כרסו העגלגלה.
ומכיוון שהשד טיפל בכאב, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. אני
חייב לציין שזה היה די נוח מבחינתי. אני לא הרגשתי כאב, מכיוון
שהדחקתי הכל היישר לבטנו. המשכתי בחיי כאילו לא כלום, השד טיפל
בכאב. יכולתי להמשיך לשחק כדורסל, לנסוע על אופניים, לקום
בבוקר ובעיקר לחייך לשמוח ולהיות באמת כמעט מאושר. חיי התנהלו
על מי מנוחות.
היו לי שתי ידידות נהדרות, מדהימות, שאהבתי כמעט ללא גבול.
כמעט אבל לא ממש. עם שתיהן זה לא התפתח למעבר לידידות, שתיהן
בחרו להן חברים אחרים. אני המשכתי בחיי, הרי היה לי שד שטיפל
בכך. אפילו הייתה לי חברה, שלא לקחתי ברצינות גדולה מדי. פגעתי
בה והיא פגעה בי. אבל בתוכי כאמור יש שד, שד שאוכל כל כאב, אז
היה לי חבל שנגמר וזהו.
בעצם השד כבר כ"כ גדל שכבר לא יכולתי להילחם בו אפילו אם
רציתי. ובעצם למה לי לרצות את זה? הוא כבר הפך לחלק ממני,
לפרצוף השני שלי. הכאב, הרי הוא נמצא בכל מקום אם מחפשים אותו.
השד אכל, אני נשארתי מאושר והכל נראה ממש טוב. חברים באו
והלכו, בנות לא באו, ובעיקר הלכו, ואני נשארתי אופטימי ומאושר.
וכולם ראו בחור טוב, עם בעיות של בחורים בגילו ולא יותר.
כשהשד אכל כאב, אני כבר הרגשתי ממש הנאה קטנה, כאילו אני זה שם
שאוכל את הכאב. השד שינה אותי. האכפתיות התרחקה ממני, נהייתי
אדיש לסביבה, מרוחק וכמעט בודד. השד נעשה פרצופי השני, עוקב
אחר הכאבים, מחפש אותם. לא מראה חולשה, לא בוכה, גבר אמיתי,
חזק, באמת חזק...

אין לסיפור הזה סוף אמיתי, הרי אני עדיין כאן. השד, גם הוא
כאן, גם אם הוא לא קיים. הרי אחרת לא ניתן להסביר איך אני
ממשיך לחיות כאן, יש סביבי כאב רב, הוא קשור רק בי, כי אני
חושב רק על עצמי.
השד שלי חכם. הוא עדיין לא הרחיק אותי לגמרי מתוך ידיעה שאני
אמור עדיין להיות מסוגל להרגיש. כשמרגישים, אפילו קצת,
מתקרבים. כשמתקרבים, אפילו קצת, נהיים פגיעים. כשאתה פגיע, אתה
נפגע ואז יש לשד מה לאכול.

I:
אבל בעצם, כל הסיפור הזה הוא לשווא. זה סיפור דמיוני, אני לא
בטוח בדבר.
II:
בעצם אני בטוח בדבר אחד. אני בטוח שזה אמור לכאוב לי. כלומר,
הזיכרונות הללו - התמונות: אנשים מדממים, גוססים, אנקות כאב,
בכי שקט, תחנונים לרחמים, ילד מפרכס עם חור בראש וכל החיים
האלה שנקטעו באיבם. אבל זה לא כואב. זה לא כואב גם כשאני נזכר
שאני יריתי בכולם. שאני לקחתי את התת מקלע נכנסתי לקניון
ויריתי בכולם, בכל מי שראיתי, בכל דבר שזז, אפילו ביונה שנבהלה
מרעש היריות. והשד אכל הכל, את כל הכאב, את הבכי, את כל הדם
הכל. אכל ואכל עד שהוא התפוצץ. הרגשתי בום קטן, ויותר לא
נהניתי להרוג. הפסקתי לירות והפסקתי לחלוטין להרגיש. יש לי
השערה שכשהשד התפוצץ הוא הרס לי לגמרי את החלק במוח שלי שאמור
להרגיש. הרי שם הוא ישב השד, במוח, פרי מוחי, יציר דמיוני
הפורה ותו לא.