הוא עומד בצד, נשען על הקיר כשמאחוריו הוא משלב את שתי ידיו.
אני, בקצה השני של האולם נשענת כמוהו על הקיר, מסתכלת עליו
ומרגישה את זה... הלב מתחיל לדפוק... זה שם, אני יודעת שזה שם!
הלב דופק מהר ושולח תדרים לבטן...  לכן, שם בינתיים, הפרפרים
מתחילים לחגוג.
אני עוצמת את העיניים ונאנחת. מסתכלת, בוחנת אותו, זהו העיניים
תקועות. לא רוצות לזוז. אני מנסה להסוות את המבט, שלא ישים לב
שאני מסתכלת. מתבוננת ללא הפסק... וכשהוא מסיט את מבטו אליי,
אני עושה עצמי מתעניינת בתקרה...
כל פעם שאנחנו מדברים, אני משום מה, תמיד צוחקת. כשהוא מדבר
אליי אני כביכול מקשיבה... הוא מספר לי ככה וככה ואני בינתיים
לומדת אותו. לומדת את סגנון הדיבור, את סגנון העמידה, מה הוא
עושה עם הידיים כשהוא מדבר... לומדת את החיוך היפה הזה, מכירה
את הפנים את השפתיים המחייכות המשורטטות בדייקנות וכמובן, את
העיניים החומות הגדולות והבולטות שלא מסתירות לשנייה את
העייפות שלו. כמה שהייתי רוצה להכיר אותו עוד, לדעת כל פרט
ופרט בלי להחסיר אף פיסת מידע על הבנאדם המופלא הזה שעומד ממש
מולי. הייתי כ"כ רוצה לגעת בו, לחוש, להרגיש את חום גופו,
לחבק.. אחח.. לחבק אותו... ועדיין הוא מדבר אליי אני עושה כן
עם הראש (כסימן להתעניינות...) ואז גם כן, הלב אומר כן... כן.
הלב יודע. אבל הוא, אף פעם לא ידע...