עוד שיוסי היה בגן הוא הרגיש שונה. לא כמו כל הילדים. תמיד
שהיה שואל את הגננת או את אמא שלו למה הוא מרגיש שונה, אמרו לו
כי זה בגלל ששאר הילדים מסדרים את כל הצעצועים בארגז או אוכלים
הכל מהצלחת.
גם בכיתה ד' שכל הבנים היו מאוהבים בשירה- הילדה הכי יפה
בכיתה, הוא לא חשב שהיא יפה בכלל.
כשיוסי גדל, כל החברים שלו הלכו לסרטים, מסעדות או אפילו בר של
חשפניות פעם אחת ביומולדת של אמיר, הוא לא הרגיש בנוח.
יוסי, שיכל ללכת במרכז דיזינגוף בלי שאף אחד ישים לב אליו,
פשוט הרגיש שונה.
אפילו כשהיה יוצא עם הדוגמנית הזאת, ענת, מאלנבי הוא תמיד
הרגיש שמשהו חסר לו. אפילו שזכה במליונים בפיס הוא הרגיש
ריקנות וחוסר.
מידיי פעם לפעם, יוסי היה נעמד מול חלונות הראווה בכיכר המדינה
או גן העיר, מסתכל על ההשתקפות שלו במראה ולא מבין למה.
רק אז, ביום הולדת ה-81 שלו, שקיבל מתנהמאחד החברים שלו, הוא
יכל להרגיש את חייו משתנים.
משהו באריזה בגדולה ההיא עם העטיפה הנוצצת גרם לכל החלקיקים
החסרים בחיו להתחבר.
הוא פתח את האריזה רועד כולו מהתרגשות ובפנים, על מצע של קלקר,
נחה לה באדישות, מכונת אספרסו.
יוסי הרגיש שלם.
חיו הפכו מלאים, וכל מה שהיה דרוש לכך, היה מכונת אספרסו.