אחיין שלי בא היום לבית שלי לשעבר.
איזה חמוד...ראיתי אותו רק מרחוק...הלוואי ויכלתי לראות אותו
יותר מקרוב,אפילו שיש לי משקפיים.
פעם אבא שלי אמר שהאופן שהמשפחה הזאת (שלנו כלומר) זה משהו
תורשתי דפוק ! טוב אפשר להבין אותו...לאמא שלי יש
משקפיים,לאחי,לאבא,לאחותי ולי.
בכל מקרה רציתי לספר לכם משהו אחר וסתיתי מהנושא.

הוא נולד ב12.4.02 ואני נהרגתי ב4.12.01.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך נעלמתי בגיל 17 כ"כ מהר מהעולם?
טוב,אז למדתי באותה תקופה נהיגה.הייתי שיעור 10 ומישהו חתך
אותי,איזה ערס אחד- כזה שאף אחד לא אוהב. היו לו משקפיים כאלה
של ערסים מעל הראש אפילו שאין שמש !
בכל מקרה,הוא נכנס במכונית בצד שלי ואני נמעכתי ונפטרתי על
שולחן הניתוחים כשהרופאים ניסוי להציל אותי. המורה שלי נהפך
לנכה לפי מה שהבנתי כאן אבל זה כבר לא כ"כ משנה.
גם לו היו משקפיים (למורה...) אבל לא ראייה! משקפי שמש שהוא
בחיים לא הוריד! ואם אתם שואלים אז לא,לא ראיתי לו את העיניים
למרות שחשבתי על זה המון.
להלוויה שלי באו מיליונים. בחיים (תרתי משמע) לא דימיינתי את
ההלוויה שלי ככה.
דימיינתי את ההלוויה שלי בכלל רק עם ההורים שלי והמשפחה
המצומצמת,כי כבר למי היה איכפת?
בכל מקרה,היה נורא מרגש ואני אפילו בכיתי !
עמדתי מאחורה עם דודה שלי שנפטרה בפסח.
אבא שלי בכה כמו משוגע,זה היה זוועה לראות אותו ככה...הוא
נפל.
אמא שלי גם בכתה המון אבל יכלתי לתאר לעצמי שהיא תתגבר.
אח שלי לעומתה כמעט מת מבכי. הייתי בשבילו הכל - החצי השני של
החיים.
מה לא היינו מספרים ועושים ביחד? הכל ! אפילו שהוא היה גדול
ממני ב13 שנה...
הוא אפילו קרא הספד עליי,הנה:
"מורני שלי,אחותי...
לאן? לאן הלכת לי? במיוחד כשאני צריך אותך...לאן?
כל החיים שלי היית איתי ועכשיו את עוזבת?
למה? מה קרה?
אחותי הקטנה...שלי...עם מי אני אצחק עכשיו? למי אני אספר
סודות?
תגידי אחותי,את עדיין אוהבת אותי?
קטנה שלי,איך אפשר לשכוח את פרצופך שגדל עם השנים שהתבגרת לי
מול העיניים?
איך!?!?!? אני עומד כאן עם הבגדים שאת קנית לי,עם הנעליים שאת
בחרת לי,עומד בשחור...תגידי מורני זה הסוף?
קשה לי.
אהובתי התמידית,לנצח אני שלך. תשמרי על עצמך שם,איפה שלא תהיי
ותזכרי אותי כי אני תמיד איתך."
עכשיו אתם מבינים למה בכיתי ?
הייתי צריכה להוריד את המשקפיים בשביל לנגב את כל הדמעות,אפילו
על הזכוכית עצמה היו מיליון דמעות.
אח"כ חבר שלי קרא הספד גם. זה היה נורא קשה.
הוא האהבה הראשונה שלי. לא סתם אהבה - אהבה אמיתית. באמת הייתי
מאוהבת בו...מאוד ! עמדנו לקיים יחסי מין אבל אתם יודעים איך
זה,חיכינו שלא יהיה אף אחד בבית וכל זה.
בכל אופן,המון חברים שלי באו - אני אפילו לא יכולה לספור !
באו אנשים מבית הספר,מהתנועה,משפחה,חברים רחוקים
וקרובים,מהעבודה של אמא,מהעבודה של אבא,חברים מהיסודי,חברים
מהשכונה,אפילו אנשים מהטיול בתאילנד !
הלוויה מזעזעת...מזעזעת...חבל שעמדתי מאחורה.
כ"כ רציתי לצעוק ולהגיד "אני כאן! אני כאן! תפסיקו הכל!" אבל
לא יכלתי.
כשמתים, הקול האנושי שלך מתנטרל ואתה הופך לרוח עם קול על
-טבעי.
משהו אדיר ! ואל תאמינו לשטויות כשאומרים לכם שיש גן-עדן
וגיהנום,הכל בולשיט! יש חוקים למתים וזהו ! חוקים וכמה סמינרים
כאלה שאתה לומד איך להתמודד עם המוות שלך. לא משהו רציני...
פעם אבל הלכו לי לאיבוד המשקפיים! ולא למדתי יום שלם ! ודווקא
באותו יום לימדו איך להיות בהלוויה שלך ומה לעשות ואני מן הסתם
לא ידעתי איך...אז בהלוויה שלי התנהגתי שונה לחלוטין  ולא כמו
שהחוק אומר וכמעט הענישו אותי !(אבל זה כבר סיפור אחר).
שנים חלמתי על הרגע שאני אמות ומעניין איך זה יהיה והנה הגיע
הרגע ופשוט לא ידעתי איך לאכול את זה! אגב,בשביל זה הסמינרים
כי אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שלא ידעה את הדברים האלה.
כשנגמרה ההלוויה שלי רציתי לעקוב אחרי המשפחה שלי לאוטו,אבל
משום מה הרגליים שלי היו מקורקעות ליד הקבר שלי! "פאקינג שיט"
צעקתי לעצמי !!! ממש נבהלתי ! אבל בסוף מסתבר ששכחתי לנעול את
הנעליים שנתנו לי בסמינר לפני שירדתי לבית הקברות. נעלים מזה
מיוחדות !!!
של מתים.
דודה שלי הביאה לי את שלה ונתנה לי נשיקה על המצח .
הלכתי אחריהם.
הם הלכו לבית של לשעבר ,כלומר לחדש שלי.
כבר אמרתי שאבא שלי בכה כמו מטורף? וואי זה היה מפחיד.
הוא בכה כמו אחיין שלי.
מתי שאחיין שלי היה בוכה אבא שלי היה מרים אותו בידיים ואומר
לו "יהיה בסדר,לא צריך לבכות קטן שלי,דיי....". כ"כ רציתי
להגיד לו את זה אבל ידעתי שזה לא נכון. לא יהיה בסדר.
אבא שלי דאג להזכיר לי כל פעם שהייתי בחיים שאני כל העולם שלו
ועכשיו כשכולם עזבו את הבית (אחי ואחותי) אני הדבר הכי חשוב
לו.
איך שראיתי אותו בוכה,רציתי לגשת אליו וללטף אותו ולהגיד לו את
המילים "יהיה בסדר" ושאני בחיים! אבל לא יכלתי. החוקים לא
מרשים.
אסור לאנשים שעברו תהליך מוות והם על -טבעיים עכשיו להתקרב
לאנשים אנושיים .פשוט אסור.
חוק מטומטם נכון? כן גם אני חושבת...
אז הם ישבו על מזרונים בריצפה ודיברו...דיברו...לא רק עליי,על
הכל !.
החבר שלי בא כל יום במהלך השבעה לנשק את הכרית בחדר שלי .כ"כ
מתאים לו . הוא כ"כ אהב אותי. הוא דיבר לתמונה שלי בחדר. הוא
אמר שאני הכל בשבילו,שעשיתי לו את החיים ועכשיו הוא הלך לאיבוד
ושהוא צריך שאני יעזור לו למצוא את הדרך הנכונה אבל אני לא
נמצאת בעולם כדי לעזור לו ! והוא בכה...כמו תינוק...בחיים לא
ראיתי אותו בוכה...לא רציתי גם לראות.
מזעזע אני אומרת לכם. גם לו היו משקפיים,אבל הוא שם עדשות כי
לא יפה לו משקפיים...לכו תבינו.
כשהוא יצא מהחדר,נכנס בן דוד שלי,הוא בערך בן 19 וחצי...ונורא
ילדותי לפעמים! אבל זה בסדר,הוא כמוני גם אני הייתי ככה.
בכל אופן,הוא נכנס לחדר ופתח את המגירה שלי ששם אני שומרת את
כל החפצים שלי ואת כל השירים שאני כותבת. הוא הוציא משם את
המשקפיים שלי. משקפים מכוערות !!! כ"כ שנאתי אותם !! היתה להם
צורה מוזזזזזרררההההה...מעוגלת כזאת...בעע!!! בכל אופן,הוא
הוציא אותם ודרך עליהם! לא האמנתי למה שאני רואה (למרות ששנאתי
אותם!) וכן ,היו לי משקפיים עליי באותו רגע!
איך שהוא דרך עליהם הוא מילמל משהו ולא שמעתי אבל אז הוא צרח
את זה שוב ואמר "אני אני,את כבר לא את !"
ואז הבנתי...פעם אמרתי לו "אתה אני,אני אתה" כי נורא התחברתי
עליו, נורא אהבתי אותו.
אז כולם רצו לחדר ולא הבינו מה קרה וראו אותו בוכה כמו מטורף
שאיבד אשתונות.
אפשר להבין אותו,נעלמתי.

אם היו שואלים אותי אם הייתי רוצה לחזור הייתי אומרת שכן.
נורא קשה לראות את כל זה מהצד  את כל מי שאת אוהבת סובל גם אם
המשקפיים קצת מסתירות. נורא מזעזע! ועוד עם החוקים המטופשים
האלה של המתים. אוף ! זה נורא  מעצבן !
אני מתה משמע אני יעשה מה שבא לי ! ואם זה אומר לעזור לאמא
,אבא,אחי,חבר שלי ובן דוד שלי לעבור את זה אז זה מה שאני יעשה
!
נורא כעסתי על עצמי. אל תשאלו למה. לא בא לי לדבר על זה.
אז יצאתי מהחדר כי זה היה נורא קשה לי לא להתקרב אליהם,פשוט
עמדתי בפתח של הדלת והסתכלתי.
הסתכלתי במשך 7 ימים ושום דבר לא השתנה.
נורא ואיום.
החלטתי ביום השביעי בערב לעזוב לבית החדש שלי שאגב בית נורא
גדול.
בדקתי שהמשקפיים עליי ונפרדתי מכולם בדרך נורא משונה...
אמרתי להתראות.

"להתראות".