השקיטו ושמעו קטע:

מחכים לאוטובוס.  חם.  ממש חם. לפחות איזה שלושים ומשהו מעלות
בחוץ.  מחכים.  אולי ארבע-עשרה חמש-עשרה איש. מחכים.
והחום...

ואז מגיעה הישועה, בדמותו של מכונה גדולה, מגעילה, רועשת.
אפילו די ישנה.  וכמו בסצינת בסלו-מוושן קיטצ'ית ויעילה, מתקרב
גוש הלכלוך הזה אלינו, מביא עימו תקוות לעתיד אחר, טוב יותר.
הכיתוב "21" מסמן לנו כי זוהי אכן הישועה שחיכינו לה בכל הדקות
האחרונות, ולא איזו מרמה כמו כל הישועות שבאו לפניה, נושאים
כיתובים כמו "18" או
"27".  לא, הפעם זה שונה.  כולנו ידענו מהו אותו דבר שעלינו
לצפות לו.  כולנו הבנו למן הרגע הראשון מה אנחנו רוצים
ומחפשים. מגניבים מבט מדי פעם.  כל פעם שהגיע לאזור אוטובוס
כלשהו, היינו תולים בו את כל תקוותינו, ואז מתאכזבים מהר,
אכזבה של אלו המכירים את כל הסימנים, את כל הנבואות, ויודעים
כי בחסד שבו נמסרה לנו הנבואה, ניתנה לנו גם הקללה.  שלא נוכל
לתלות את עול תקוותינו על כל סיכוי מזדמן, ושנוכל לקוות רק
לאחד, הגואל האמיתי, משיח צדקו.

הוא מגיע.  מבצע את הפנייה לתוך האזור הצהוב-אדום.  דלתות
נפתחות.  כולנו הולכים אליו.  בנג...

אני רואה אשה, נראית בת שישים ומשהו, מכוערת עד כדי אימה,
מתנשפת, עם שני סלים מלאים.  היא מושכת את יד שמאל חזרה אליה.
אני באמת לא מבין באותו רגע, למה זה עוזר לה שהיא דוחפת אותי.
כמו-כן, אני תוהה אם היא מודעת לחוזק המכה שהיא נתנה לי בגב.
יש עוד כמה אנשים בתור לפני, כמה אחריה.  אז אני מבין.  היא
דחפה אותי כדי להגיע מהר יותר לאוטובוס, כדי למצוא את שלוות
הנפש של האוטובוס הרועש והמצחין.  היא בורחת מהעולם שבחוץ?  לא
נראה לי.  היא רואה רק את המושב שבתוך האוטובוס.  רק את הידיעה
שהישועה הגיעה, ולא פסחה עליה.
אני יכול להעיר לה שזה באמת לא עוזר לדחוף.  אבל מה אני?  איך
אני, אדם שלא ראתה מעולם בחייה, יכול לעמות מול האקסטזה הדתית
של האוטובוס?  איך אני יכול, בלב שלם, לנסות לעמוד בפני האשה
הזו, שמאמינה שמגיעה לה הכל?  איך אני מעז, שלא מפחד בכלל
לעלות על אוטובוס, יכול לדבר אפילו אל מישהי שמפחדת מהמצב
הבטחוני?  איזו זכות יש לי בכלל לערער את עולמה הפנימי?