[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
רווקה של האמנויות

המוני אנשים מקיפים אותך. חלקם מכירים אחד את השני מהסימסטר
הקודם, מהצבא, מבית הספר, מהשכונה, מטיז-א-נבי מבחינתך. הם
מכירים אחד את השני ואת ילדת חוץ, לבדך בתוך מאתיים איש, מחפשת
חבל של הצלה, פנים מוכרות, משהו. אלוהים. משהו. לפחות בצבא היה
סדר. כאן הם כולם ביחד, הם כולם מכירים, הם כולם IN ואת בוהה
בהם. ואת שוב ילדה קצת רזה מדי, קצת גבוהה מדי, בתוך בית חרושת
גדול של תלמידי חטיבת ביניים. האינסטינקט הראשון זה לברוח. אבל
שוב, כמו אז, אין אבא לברוח אליו כי אבא בעבודה ואת ילדה גדולה
ואמורה לשרוד.

המרצה נכנס לכיתה. אולי עכשיו, את מקווה, הוא יזרוק איזה שאלה
ואת, רק את, תדעי את התשובה וכולם יסתכלו עלייך בהערכה ויירצו
ללמוד אתך. אולי גם תזרקי שהתקבלת לאיפה שהתקבלת לפני שהעדפת
לעשות צבא והמרצה יפסיק את השיעור וייתן לך מלגה. פתטית. פשוט
פתטית. אבל לפעמים התקווה הפתטית מחזיקה אותך. המרצה מעביר
שעתיים שעיקרן דיבורים אל הכיתה כולה ובעיקר אל הלוח. אחרי
השעה הראשונה הפסקת לקוות לגאולה. אחרי השעה השנייה הבנת שאת
מבינה מה הוא אומר ולא רק מסכמת כמו איזה פקידה מסכנה שפוחדת
לעשות שגיאות כתיב אחרת תצעקי עליה והיה לך הרגש שזה הדבר
החיובי היחיד שהולך לקרות לך ביום הראשון באוניברסיטה.

סוף השיעור והמרצה נעלם לפני שיש לך הזדמנות לגשת אליו ולנסות
להמציא משהו לשאול אותו. את עומדת בכניסה לאולם ומגלה שאת
מוקפת בילדים. זאת לא הזיה. את לא בתיכון. את מוקפת באמת
בילדים. אחד מהם בוהה בך בהערצה. "יש לך אש ?" את מנסה להיות
ידידותית לילד. תמיד אמרו לך שזה מומלץ להיות ידידותי לילדים.
הוא נראה מזועזע. ואת בסה"כ הוצאת איזה סיגריה לייט מהתיק, לא
את הז'טן ששמרת למקרים מיוחדים. מבטו הפגוע גרם לך לחשוד שהוא
פיתח שעתיים של פנטזיה שאת אישה יפה שלומדת מתמטיקה מתוך תשוקה
לא מוסברת ולכן תתאהבי בו, לייבניץ פרוע שכמותו. ועכשיו שברת
את ליבו עם הידיעה שאת מעשנת. הוא נסוג לאחור ולבסוף רץ לעבר
ילד אחר שנראה שקוע בתוך ארון החשמל של האולם. "מה אלה כל
הילדים האלה ?" שאלת  את עצמך בקול. "עתודאים. הם בדיוק נחשפים
לעולם האמיתי וזה עושה להם דברים מוזרים" ענה לך בחור חביב
ומצית דולק בידו. "חשבתי שכולאים אותם במדעים המדוייקים" אמרת
כשאת נזכרת שנתקלת בתופעה הזאת בצבא. "כנראה הם באו לשמוע את
המרצה השני בשביל לראות שהמרצה שלהם לא מסתיר מהם חומר
מתמטי".. שנון הבחור, חייכת בשעה שהוא הדליק את הסיגריה שלך
והיא כמעט נפלה לך מהפה. "איפה מוצאים קפיטריה במקום הזה ?"
שאלת. "אני צריכה הפוך". הוא אפילו קנה לך. "אתה יודע את כל
המידע החיוני הזה כי ?" תהית. "סימסטר שני שלי. התחמקתי
מחובותי המתמטיות סימסטר אחד". "יפה. אתה הולך להראות לי איפה
כיתות הלימוד שלי, הספריה, איך משאילים ספרים,  מאיזה קורס
לברוח ומה זה סילבוס" החלטת. הוא הנהן בחיוך.

בחנת אותו כשהוא שתה קפה. הוא נראה מעוניין. זה ברור. הוא נראה
ממושמע. הוא נראה מתאים למקום. הוא נראה לא רע באותה הזדמנות.
אפילו טוב. אבל זה ברור, איתך מתחילים רק כאלה שנראים טוב
מספיק או ממש, אבל ממש, אופטימיים. הוא אפילו נשמע חכם במידה
רצויה. "ענר" הוא אמר. "ענר זה שם יפה שלא פגשתי עדיין ואתה
חייב לספר לי מה המשמעות שלו. דלית, נעים מאוד". "מאיפה המבטא
הקל, דלית ? ". "נולדתי באמריקה". "מאיפה העברית ?". "הייתי
כאן כמה שנים ביסודי ואחרי זה באתי לעשות צבא ונשארתי כאן".
"מעניין" הוא אמר. "בואי, אני אראה לך את הספריה". "יש לי
שיעור". "אז אני אראה לך אח"כ את הספריה ועכשיו את הכיתה
שהשיעור נמצא בו".

הוא הראה לך את הכיתה. הוא הראה לך את הספריה. ואת שרותי
ההשאלה המוגבלת. וההשאלה הבין-ספרייתית שלא מצאת לה שימוש בחמש
השנים הבאות והיום את חיה עליה בלבד. הוא הראה לך עוד קפיטריה,
יותר רועשת, של הבניין בו שכן החוג השני שלך. והוא השאיר אותך
עם מספר טלפון. "נשמע עדין" אמרה לך דבי. "הוא לא ניסה להוציא
ממך את הטלפון שלך אלא נתן לך את האפשרות להתקשר אליו". "כן".
"אל תגידי לי שאת כבר לא מעוניינת". זה לא שלא היית מעוניינת.
אבל הסיבות שלך היו לא נכונות.

"הסיבות שלך אף פעם לא נכונות", אמרה לך המורה לביולוגיה
בתיכון כששמעה שבחרת ביקור במכון הפתולוגי כנושא לחיבור שנתי.
"אבל אני רוצה לראות איך מנתחים גופות. זה מאוד מעניין אותי
וככה אני אבדוק אם אני מהחומר שממנו עשויים רופאים". אמרת לה.
"לא את לא. את הקאת כשניתחנו צפרדע בכיתה" היא הזכירה. "את
עושה את זה בגלל שתלמיד בכיתה שלך נהרג ואת רוצה להציץ בגופה
ואת יודעת שיש לך עבודה קלה כי אני חייבת לתת על זה ציון גבוה
והם יכניסו אותך בלי בעיה" היא ירתה יחסית מבולבל אבל פגעה
בול. היא צדקה, עכברית המעבדה הקטנה, אבל את לא הלכת להודות
בזה בפניה. בכל מקרה היא אישרה לך ללכת "כי אולי ייצא מזה משהו
מעבר לדברים הרגילים". "משלא לשמה בא לשמה" אמר את זה במילות
חז"ל רב שהבת שלו אירחה אותך לשבת. הייתן ביחד בקורס קצינות
והיא כל הזמן דיברה על זה שאת צריכה לעשות שבת אצלם בשביל
להרגיש מה זה שבת אמיתית. את באת כי אמא שלה ידעה לבשל אוכל
גרוזיני פראי וכל יום ראשון היית מרוקנת לה את המשלוחים מהבית.
גם לא התביישת לומר לרב שאת כאן בשביל האוכל של אישתו, כשהוא
הציע לך להדליק נרות שבת. "משלא לשמה בא לשמה" חשבת. זה נשמע
תרוץ טוב.

התקשרת אליו. לקח לך עשרים ניסיונות שרובם הסתכמו בלהרים את
הטלפון ולהחזיר אותו אחרי עשרים שניות. בחלקם התחלת לחייג אבל
נעצרת. רשמת לעצמך הערה מנטלית לתת לאנשים את הטלפון שלך להבא.
המצב בו את צריכה לעשות צעד ראשון זה משהו שהם צריכים לעבור.
לא את. מהצד השני ענה לך קול נשי, שותפה כנראה. "את ענר"
ביקשת. "מי רוצה אותו ?" ענה הקול. חטטנית, חשבת. "האחות
מהמרפאה של התרומות דם" ענית. "כן. הוא כבר כאן" היא נשמעה
לחוצה לפתע. עכשיו היא חושבת איך שוברים חוזה ואיפה לישון
בינתיים, הרהרת. "כן, מי זה ?" הוא ענה בטון פורמלי משהו. "זאת
דלית" אמרת. "מכיר בתי קפה טובים ?"

דיזנגוף היה שליו משהו. "אני שמחה לדעת שהעדפת לשבת איתי
בדיזנגוף ולא בריינס" בדקת את מידת תל-אביביותו. "לא ידעתי
שבריינס יש בתי קפה טובים" הוא הסגיר את מוצאו הלא תל-אביבי.
"אז מה ?" שאלת אותו "מה אתה יכול לספר לי על עצמך ?". הוא
סיפר על הלימודים שלו, הוא סיפר על התוכניות שלו, הוא סיפר על
החברה האחרונה שלו ואיך שהם נפרדו בגלל שהם פשוט לא הסתדרו
וכמה זה חשוב שבני זוג יסתדרו. הוא אפילו השחיל לבפנים שיש
עליו כסף, הוא טוב במיטה והוא לא מאלה שמזיינים וזורקים. את
הנהנת בהדמיית-עניין מוצלחת יחסית. הוספת הערה או שאלה להפגין
את מידת האזנתך. הקפה נגמר ושתי סיגריות איתו, עברתם לקשקושים
פשוטים. הוא הסביר לך על האוניברסיטה ואיך לשרוד בה את הסימסטר
הראשון. הוא סיפר כמה אנקדוטות על מרצים שצריך להיזהר מהם.
אח"כ נזכר להתעניין בך ולשאול מה עשית בצבא, למה את לומדת מה
שאת לומדת, איפה את גרה, דברים כאלה.

צעדתם ברגל לדירתך. הוא קנה לך פרח מאיש עם סלסילה שעבר לידכם.
אוויר הלילה הסתווי הנעים והגיטרה הקלאסית של השכן שלך אירגנו
את האווירה. "אז ?" הוא שאל. "היה לי נעים מאוד" ענית בחיוך
מהוסס. "אפשר ?" הוא שאל ורכן כדי לנשק אותך. הרשית לו. "הייתי
מזמינה אותך לעלות אל המרפסת שלי, אבל יש לי עיקרון לגבי
פגישות ראשונות". "לא ציפיתי למשהו אחר. עוד עקרונות שאני צריך
לדעת ?" הוא שאל ונישק אותך שוב וידיו ליטפו את גבך. "אני אדם
מאוד נוח אם עושים מה שאני אומרת בלי ויכוחים מיותרים". הוא
חייך "אני טיפוס נוח. ככה אומרים" הוא באמת היה טיפוס נוח דרך
אגב. "עוד משהו ?" עוד נשיקה. "אני קצת סוטה במיטה אם זה לא
מפריע לך" היה לו חיוך ממש גדול על הפנים. התנשקתם נשיקה
אחרונה של פרידה. כשעלית במדרגות לדירה שלך והסימסטר הראשון
שלך נראה לך מאורגן ושליו, חשבת מתי הוא יגלה את הכלל הרביעי,
הכלל הסודי שאף אחד לא יודע ושחרץ את עתיד היחסים שלכם
מתחילתם.

הוא עזר לך דרך כל הסימסטר הראשון. למדת מהמחברות שלו והוא גם
היה יושב להסביר דברים מסובכים מדי. דיברת עם החברים/ידידות
שלו במסדרונות ובקפיטריה ולא הרגשת לבד. הוא היה משאיל בשבילך
ספרים בספריה, מצלם לך חומר, מכין לך קפה, יורד לקנות בשבילך
סיגריות וחוזר לעשות לך מסז'ים לרגליים. הוא הרשה לך את
המשחקים הקטנים שלך במיטה. עשית אותם בשלבים, אז הם גדלו יותר
ויותר כל שבוע. אחרי חודש כבר הרשית לעצמך להשאיר אותו קשור
וללכת לשעתיים לשבת עם חברה לקפה. אחרי חודשיים התחלת עם
סטירות קטנות וראית שהוא לא מתנגד. הוא אהב אותך. הוא היה מוכן
לעשות בשבילך הכל ושתעשי בו הכל. כשזרקת אותו אחרי ארבעה
חודשים הוא היה על הקרשים שבועיים. "למה ?" הוא שאל. "זה נהיה
רציני מדי" שיקרת. "מה רע בזה ?" הוא שאל. "אני לא אוהבת אותך
יותר" שיקרת שוב. לגבי המילה "יותר" כמובן. "אני לא יכולה
להסביר את זה" זייפת דמעה. "אתה אדם מקסים אבל הפסקתי לחלום
עליך בלילה וזה הסימן שלי שמשהו נגמר" סיימת את סדרת ההמצאות
שלך בצורה אלגנטית משהו. את האמת, את הכלל הרביעי, הוא לא יידע
לעולם. אחרי שבועיים אספה אותו דבי אל חיקה והוא התאושש
בשלבים. היה להם סיפור אהבה עדין והם נפרדו כידידים תוך כמה
חודשים.

הוא היה הראשון משישה. שישה סימסטרים, שישה חברים. סיימת
מצטיינת. ולחשוב במבט לאחור שמה שעשית בלימודים היה החלק
החיובי יותר בפעילויותייך של אותם שנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני אני ורק
אני. כל השאר זה
רק פרסומות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/8/02 17:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה