אני זוכרת שהוא אמר שהוא בחיים לא יתקרב אליי יותר, ושהוא
בחיים לא ייגע בי יותר כי אני מזוהמת ובטח יש לי מחלות שהמדע
לא גילה עדיין, הוא קרע את התמונה שלנו וצרח ובכה ושבר את
הבקבוק יין על המיטה וכל המיטה הוכתמה ביין האדום והמריר.
אני זוכרת שהוא צרח עליי שאפילו הנרקומנים שחיים בסימטאות
ומנצלים כל הזדמנות לגנוב ולנצל ולעשות כל מה שהסם אומר לא
נוראים כמוני ושלרוצחים מטונפים מגיעה יותר הזדמנות מאשר לי.
ואני בכיתי וכיסיתי את האוזניים כדי לא לשמוע אבל גם בלי לשמוע
ראיתי בדיוק מה הוא אומר וכמה שהוא שונא, וכמה שההוא סובל וכמה
שהיה מעדיף פשוט להיעלם מאשר להיות פה, עכשיו איתי...
ואני זוכרת שבאיזשהו שלב הוא עמד והמילים פשוט נתקעו לו בגרון,
והקול שלו לא נשמע ועיניו הביטו בי, בכל כך הרבה כעס, שינאה,
אכזבה, אהבה וסבל, והכל בשתי עיניו השחורות שלא עשו כלום  אבל
נמחצו תחת העומס של הרגשות שהתחוללו בתוכו, וגם במרחק של מיטה
ממנו יכולתי לשמוע את הסערה שגעשה בתוכו וכל כך רציתי ללטף
אותו או פשוט להגיש לו את ידי אבל ידעתי שהוא יעדיף למות מאשר
לאחוז בידי עכשיו.

אני זוכרת שהוא התיישב על המיטה המוכתמת וחפן את פניו בידיו,
הוא לא דיבר כנראה הוציא את הגרון שלו בצעקות. וכל הזמן הזה
עמדתי מאחורי המיטה והוא ישב עליה עם הגב אליי לא עשה שום סימן
שהוא מתכוון לדבר שוב או לקום בקרוב ובכל זאת לא יכולתי לזוז,
הייתי חייבת לסבול על מה שעשיתי וכמו מזוכיסטית עמדתי שם סובלת
רגע את הצרחות הנוראות שלו ורגע את השתיקה האיומה שלו בלי לומר
מילה.
מה הייתי אמורה להגיד? אני מצטערת? לא התכוונתי? לא הייתה לזה
שום משמעות?
הרי הוא לא אידיוט והוא ידע טוב מאוד כמה משמעות באמת הייתה
לזה בשבילי אבל ידעתי שאני מקבלת בדיוק מה שמגיע לי...

אני זוכרת שהוא אמר שהוא לא מאמין שהוא נפל למשחקים המלוכלכים
שלי, שהוא נפל למלכודות שטמנתי והאמין לכל השקרים שסיפרתי.
שהוא לא מאמין שהוא היה כל כך טיפש, והיכה את עצמו במצח עוד
ועוד פעם ולא הפסיק עד שהיה לו סימן אדום והיד שלו התעייפה.
בשלב הזה הוא כבר היה כל כך תשוש ונשימותיו הפכו כבדות הוא
הרים את מבטו והביט עמוק אל תוך עיני ואמר שהוא לא יכול להמשיך
יותר ופנה לדלת הכניסה. רצתי אחריו וצעקתי שלא יילך עכשיו, שלא
יילך עדיין. הוא הסתובב אליי והעיף את ידי שאחזה במרפקו,
הסתובב ופנה אל הסלון והתיישב על הכיסא הקרוב ביותר באנחה
כבדה.
אני זוכרת שהוא הוציא חבילת סיגריות מהכיס והצית אחת במצית
שקניתי לו, אח"כ הוא זרק את המצית למאפרה. הוא שאף את מהסיגריה
ומסך העשן שהוא נשף החוצה גרם לפנים שלו להתערפל, אני זוכרת
שחשבתי שכך אני אזכור אותו אחרי שהוא יילך, ואני לא אראה אותו
יותר.
אח"כ הוא  פשוט לא דיבר, לא ענה לי, לא צעק עליי, כלום. פשוט
שתק,   עישן ושתק. כשהסיגריה נגמרה הוא כיבה אותה ואז קם לאט
והביט בי עכשיו כל מה שנשאר בעיניו היה יאוש. יאוש כל כך עמוק,
כזה שעוד לא ראיתי בחיי. הוא אמר לי שהוא לא יסלח לי כל עוד
הוא חי ושאם מה שעשיתי ידיר שינה מעיני בשנים הקרובות, הוא
יהיה בהחלט מאושר.

אח"כ הוא פשוט יצא מהדירה ולא חזר.