זה קרה לפני כמעט חודשיים והזיכרון כבר כמעט נשכח אפילו בחלקים
המוזרים שבמוח שלי... אבל אני אספר לכם בכל מקרה.
זה היה ביום שישי, כשבוע אחרי החתונה של בן דודי שהיה האירוע
המוזר הנקרא: "שבת חתן".
בקיצור אחרי עינויים ממושכים בתא המטען של הסקודה מוביל של אבי
היקר, סוף סוף הגענו!!
אני הייתי היחיד שהסכים לעבור את הייסורים הקשים של המאחורה של
הסקודה, ובקיצור היינו רק אמא, אבא ואני, והם.
הם...אתם לא באמת רוצים לדעת מי הם הם..אז אני פשוט אמשיך
ואקווה שלא אצטרך להסביר לכם, ואם יש לכם בעיה עם זה אז לכו
להציק לדודו מהום סנטר!
טוב נו מכיוון שהיינו צריכים לישון איפה שהוא, ומכיוון שאחת
המשפחות שגרה בבית מפואר ויפה הלכה לחופשה (סידרתי את זה עם
המוסד) התנחלנו בביתה החביב והחם, שם פגשנו את מרים  ויודה
(יהודה, אבל אנחנו קוראים לו יודה!! כמו בסטאר וורס!). יודה
ומרים הם דודים שלי, יודה הוא אח אבי אם תהיתם. זוג חביב ביותר
בעל שתי בנות בגילאים של 11 ו7 ובן זקונים בגיל שלוש. לבכורה
קוראים סיוון, ולטובתה אומר שהיא לא ביקשה ממני לעשות לה שק
קמח. נועה (בת ה7) והאח בעל הפנים היפות הנקרא יובל היו סיפור
שונה לחלוטין. כל השבת סחבתי אותם חצי מהשבת, אבל אני מקדים
את המאוחר.
איפה אנחנו? אה  כן..אז אחרי כל שאר הפגישות עם האנשים וקרובי
המשפחה ובערך 923158773 לחיצות ידיים ונשיקות הגיע הזמן ללכת
לבית הכנסת. אני בתור בור מושלם בדרכי הטבע ובל מה
שהפינגווינים עושים בקוטב הצפוני ובבתי הכנסת, זכרתי את המשפט
"ברומא התנהג כרומאי" ורק עשיתי מה שכל האחרים עשו...
התיישבתי, נעמדתי לפעמים ומלמתי לעצמי בשפות מוזרות שהרגע
המצאתי תוך כדי העמדת פנים שאני קורא בספר חום קטנטן.
אחרי זה הגיע האוכל, אני יודע שלא הייתי צריך לצפות למשהו בסדר
גודל של החתונה,
"But duuuuuuuuuude...the food sucked!"
אני לא זוכר בדיוק אבל נראה לי שאחרי שהתקדמתי קצת בראיה בספר
ואחרי כמה שעות טובות של גלישה טהורה באינטרנט הצלחתי
להירדם...ב2 לפנות בוקר!

השבת עצמה הייתה רשת שלמה של זיכרונות מודחקים וחוויות לא
נעימות (עד שעזבנו את בית הכנסת).
אל תדאגו, אבא אמר שמתחילים רק ב9 וכרגיל, איחרנו...הגענו ב
9:30 וכבר כמעט נגמר, גיא כבר עלה לתורה וכל מה שנותר לעשות
היה להתחמק באלגנטיות לפגישה עם בת דודתי היקרה ארית, סוכנת
המוסד מספר 19202/32 (נכון שזה שימושי שמספר הסוכן שלך זהה
למספר הבנק שלך? מאוד שימושי!).
היא בדיוק הספיקה לעדכן אותי על "התאבדותו" של אחד מראשי
הSVOTY-TANGEG (ארגון שעשה לנו הרבה בעיות) כשאזעקת האוכל
הדהדה ברחבי היישוב. בניגוד לארוחה הקודמת הארוחה הזאת הייתה
פשוט מדהימה.. עופות, קישואים ופלפלים ממולאים, תפוחי אדה ועוד
הגיעו אל השולחנות..לא נותר הרבה אחרי חצי שעה. ואחר-כך כמובן
התעמלות כדי להוריד את האוכל.
"שק קמח! שק קמח!!" זעקו הזאטוטים של מרים. נראה לכם שהייתה לי
ברירה? תפסתי את יובל ושמתי אותו על כתף אחת הרמתי את נועה על
הכתף השנייה והתחלתי לרוץ לעבר הבית בעוד 60 ק"ג לוחצים על
כתפי..רק שמרים תכננה אחרת, "לגן השעשועים" צווחו הילדים, ואני
פשוט נשמעתי להוראותיהם. לאחר האריזה, סידור הבית, החזרת כלי
המיטה וכל הסידורים הקטנים האחרים סוף סוף זזנו..
שבת מקסימה ומיוחדת זה כל מה שאזכור מאותה שבת חתן בעוד כמה
דקות, ועודני מחכה שמוחי יתחיל להדחיק דברים אלו מזיכרוני.
טוב נו..אז עוד מפגש בין-משפחתי רגיל עבר עלינו בשלום, והעולם
לא נהרס עקב פלישת חייזרים, ואפילו השולחן שלי לא התמוטט
(עדיין) תחת כל הניירת והקומיקסים!




הערה: עדיין לא סיימתי את הסיפור..צריך לעבד את הפרטים
להרחיב...לערבב קצת עניין בסיפור...לטפח ולסדר את הטסקט בשורות
עם זיח.. ולהעמיק את הפואנטה..פשוט חשבתי שאם אני לא אפרסם
אותו אז אני אשכח אותו אי שם ב
My Documents
ואולי... לא אמור לגמור אותו
=)