הדלת נטרקה מאחוריו והוא הלך.
מירי נשארה לשבת על קצה המיטה, בוהה בבואתה שבמראה הגדולה על
הקיר והטעם המוכר של הכשלון עומד בגרונה. היא נערה את ראשה
בתנועה זריזה והשתעלה אותו החוצה כמו כדור פרווה גדול ואז סרקה
אצבעותיה בשיערה דקות ארוכות, פורמת קשרים בלתי נראים. לבסוף
לאחר ששקלה את העניין היטב, החליטה שמותר לה לבכות קצת ושאולי
אפילו כדאי. אז היא בכתה, אבל שמרה על בכי מאופק ויפה, יושבת,
פניה קפואות ורק על לחייה זולגות דמעות חמות ועגולות שמנסות
לשטוף את סירובו של טורק הדלת.
כשנגמר לה, נגבה את פניה בידיה והשתעלה שוב כדור כשלון פרוותי
אחרון. זו לא היתה הפעם הראשונה בה ננטשה על ידי גבר. "גם לא
האחרונה" אמרה לעצמה מנסה לחקות את טון קולה הריאלי של אמה.
היא גררה את עצמה בנחישות אל הסלון בתקווה ששם תמצא  דבר מה
לעשות. היא העיפה מבט זריז במקרר: עגבניה, תפוח ושקית שוקו
אחרונה ומיותמת. היא לקחה את העגבניה ומלחייה מהשולחן והתיישבה
על הספה, נוגסת וממליחה, ממליחה ונוגסת. שפריץ פתאומי נחת על
הכרית הרקומה בלבן ותכלת שפתאום לא ממש הצליחה לזכור מאיפה
בעצם יש לה אותה. היא נגבה את הזרעים והמיץ עם גב ידה והפכה את
הכרית לצידה השני בכדי לגלות כתם ישן של מיץ פטל בדמות כבשה
ורודה ודביקה. מירי הניחה את העגבניה על השולחן הנמוך שבמרכז
הסלון והביטה סביבה. מכשיר הטלוויזיה מקולקל כבר כמעט חודשיים
והוא יושב ומעלה אבק בפינה. היא התקשרה לשירה. "הוא הלך..לא..
כן אני בסדר, כנראה שבאמת כבר נגמר לשנינו וזה רק לטובה, זהו,
אז חזרתי לשוק. תפיצי את השמועה." והיא קרקרה צחוק מזוייף בזמן
שבראשה קול חלש מלמל "הוא הלך" והדמעות המאופקות והשקטות שטפו
שוב את פניה.


מירי צועדת דרך מבוך האנשים הצפוף שבשוק. הסלים הכבדים בידיה,
כמעט קורעים לה את האצבעות, לוחצים, מושכים ומותחים את עמוד
השדרה שלה כמו קפיץ. היא הרגישה כמו לוליין בקרקס, מנסה נואשות
למצוא מסלול הליכה נקי מנוצות וחלקי בשר בלתי מזוהים על המדרכה
שמחוץ לאיטליז המצחין. דרך חלון הראווה, יכלה לראות תרנגולים
תלויים בשורה מרליהם, מתנדנדים אנה ואנה. כשמצאה את עצמה סוף
סוף מחוץ לשוק ולטבעת הסירחון והלחות האנושית שמקיפה אותו במן
אטמוספירה נפרדת, עצרה לנוח על ספסל.
החום היה בלתי נסבל והיא לקקה את שפתה העליונה, מתנחמת בכך
שהטיפות המלוחות הן זיעה ולא אותן דמעות מנומסות. היא הביטה
בסלים העמוסים. שירה אומרת שדווקא בגלל שעכשיו היא לבד, היא
צריכה לדאוג שהמקרר יהיה מלא, הבית מסודר ונקי וללבוש את
התחתונים הכי יפים שיש לה, כדי להוכיח שכל הדברים האלה בכלל לא
קשורים לבן זוג.
הזיעה צרבה לה בעיניים. עד הבית נשארה לה הליכה של 15 דקות
בעליה. והיא צריכה פיפי. ופתאום היא הבינה שלא רק שהיא צריכה,
היא צריכה כמו שלא היתה צריכה בחיים, והכיווץ שולח לה גלים של
כאב ספירלי בבטן. היא הרימה את הסלים ובחצי הליכה חצי ריצה
יצאה במעלה הרחוב כשהיא מנסה בכל הכח לסלק מראשה את תמונתו של
ביבי נתניהו שתלויה מעל לאסלתה המוכרת והאהובה. כשהיתה צריכה
לעצור ברמזורים כמעט שלא יכלה לעמוד במקום, אלא העבירה משקל
מרגל אל רגל, הסלים מתנגשים בירכיה. החום היכה בה עוד ועוד
ובשלב מסויים היתה צריכה להאבק ממש ברצון העז להשליך את הסלים
אל הרחוב ולרוץ הביתה בכל הכוח.
כשהגיעה סוף סוף למפתן דלתה, היא סובבה את המפתח בידיים
רועדות, פרצה אל הבית ופרמה את כפתורי הג'ינס בעודה מזנקת אל
השרותים. בזמן שהזרם ניתז ברעשנות אל דפנות האסלה עבר בגופה של
מירי רטט אורגזמי ממש וחיוך רחב התפרש על פניה. כשנגשה אל
הכיור לשטוף ידיים, הביטה בעצמה בראי.
היו לה שני כתמי זיעה כהים מתחת לשדיים, שניים נוספים מתחת לכל
זרוע ועוד אחד דק ומתמשך לאורך הגב. בבת אחת תחושת העונג
המהירה שהרגישה לפני רגע ממש, התחלפה בגועל סוחף. היא הרגישה
כמו בהמה שנתלתה לייבוש בחלון הראווה של אותו איטליז נוראי. את
הסלים שנזרקו בפתח הדירה וחלק מתכולתם התפזרה על הרצפה, היא
השאירה ולא פרקה עד מאוחר באותו ערב. כמו אנדרטה דוממת לאותו
בוקר משפיל, מגעיל וחסר אונים.


בצהרי שישי רבצה מירי בנינוחות באמבט קריר. החלון היה פתוח
ודרכו נשמעו צעקותיהם של ילדים ערבים במשחק כדורגל סוער. ברדיו
התנגנו שירי להקות נח"ל ישנים והיא הרגישה שירושלים קלופה
בפניה כמו תפוח. היא זמזמה. זה לא כל כך נורא. אולי היא בכלל
היתה זקוקה לזמן הזה לבד? אולי זה טוב שטורק הדלת טרק את הדלת
והלך? עמוק בפנים היא הרי ידעה שהוא מעולם לא אהב אותה באמת,
ולפתע נזכרה בכל מה שהציק לה בו. בנברוטיות המקסימה שהפכה
מרגיזה, בתקליטי הסלסה הישנים שהיה משמיע בזמן שהיה מבשל או
בגיחוכיו המתנשאים כשהיתה צופה להנאתה ב"דוסון קריק".
בפרץ החלטיות היא נשבעה שלא תבכה בגללו שוב. באותו ערב תכננה
ללכת עם שירה לפאב היחיד שפתוח בשישי בערב ולהשתכר כמו רווקה
נורמאלית. את בדל הג'וינט השליכה אל האסלה והביטה בתמונתו של
ביבי. היא לא שכחה את מאורעות הבוקר ההוא בשוק, אבל דווקא
האיטליז הוא זה שהפריע את מנוחתה. הדימוי של גופה העירום
והמיוזע תלוי במהופך בחלון הראווה הופיע בחלומותיה ורדף את
ימיה. ענן גראס ורדרד עטף את ראשה וכל דאגות השגרה נזלו ממנה
והלאה והיא צללה עמוק אל האמבט ועצמה עיניים. לפתע שמעה את
קולה המוכר של אמה מפר את הדממה.
"מה את עושה?" מירי הציצה מבעד לדפנות האמבט וראתה את פניה של
אמה מביטות בה במבט מאשים מתוך מימי האסלה. "מה את חושבת שאת
עושה?" היא חזרה ואמרה. "מה?" היתממה מירי. "אל תגידי לי מה!
הוא הלך, אז מה? במקום לקחת איזה קורס נחמד שיסיח את דעתך מכל
העיניין אז מה את עושה? נופלת לסם!" והיא נאנחה אנחת כאב קורעת
לבבות שכנראה מלמדים את האמהות פולניות ב"טיפת חלב" איך לעשות
מיד לאחר הלידה הראשונה. "אל תלחצי אמא, אני בסדר, באמת" מירי
ניסתה את הפרצוף הכי אמין ורציני שיש לה. "את חושבת שאת בסדר,"
אמה לא הרפתה והמשיכה "היום זה צינגלה ומחר זה קוקאין באף, את
חושבת שאני לא יודעת מה שאתם עושים? אני התנדבתי בקיבוץ אל
תשכחי!"  "אמא" מירי ניסתה לעצור אותה מלספר סיפור נוסף ממעללי
הקיבוץ "מה את רוצה ממני עכשיו? הוא הלך ואני מאה אחוז עם זה,
יהיה לי טוב להיות קצת לבד, חוץ מזה, את ממילא לא אהבת אותו כל
כך", "אז מה? קיוויתי שאולי סוף סוף תהיי רצינית קצת לגבי
העתיד שלך, איך את מצליחה להבריח את כולם? משהו אצלך לא
בסדר".
"אמא" צעקה מירי "אני בת 23!" והורידה את המים, דמותה של אימה
נעלמת במערבולת.


מירי עמדה בפתח הפאב מאופרת, מגולחת למשעי ומשומנת היטב.  היא
סרקה את החדר מבלי להיות מודעת לכך שהחדר, מצידו, סורק אותה
בחזרה. אנשים הצטופפו בלהקות קטנות בפינות שונות בפאב, מדי פעם
נודדים לכאן או לכאן בכדי להחליף רחרוח סקרן סביב ישבן בלתי
מזוהה, פה ושם דהרו ביחידים אל עבר הבר בכדי להוריד עוד כוסית,
או בכדי להביא כוס יין לבן לאיזו בחורה תועה במרעה החופשי. שם,
על הבר, היא הבחינה סוף סוף בשירה - לוגמת בשעמום דקירי תות.
"את מחכה הרבה? "  "לא, לא נורא, את נראת יופי. שבי, תשתי
משהו." מירי בקשה כוס וויסקי בלי קרח. "לא נולדת בארץ, נכון? "
שאל הברמן בתגובה להזמנתה, " לא" היא ענתה בפשטות. הוא חייך
חיוק מסופק ומלא שיניים והוסיף "וויסקי בלי קרח, זה נוטף
לונדוניות" הוא קרץ ופנה אל עבר המדף, מגשש אחר הבקבוק. היא
בכלל נולדה בני יורק ועלתה לארץ בגיל שנתיים. היא שתתה בלי קרח
לא כי התיימרה להיות איזה חוטב עצים קשוח אלה כי שינייה הקטנות
רגישות לקור, אז בתכלס, כל מה שאמר, לא היה קשור לא לכלום, אבל
בעולמו הנפלא של הברמן, הוא מוזג לה את המשקה בעוד האגו שלו
טופח לו על השכם על כך שיש לו כאלה אבחנות דקות. מירי שתתה כוס
אחר כוס והביטה בשירה שפצחה אף היא בנדידה עונתית מן הבר אל
רחבת הריקודים וחזרה, עם גיחות רחרוח קצרות סביב להקת בנים
תלמידי בצלאל. האם אלה הם חיי הרווקות? "למה את עצובה? " שאל
אותה לפתע הברמן בעודו רוכן אליה מעברו השני של הדלפק. "אני לא
עצובה, אני חושבת." "על מה את חושבת?" מירי רצתה להגיד לו שזה
בכלל לא עניינו ושהיא שונאת איך שאנשים מרשים לעצמם תמיד לשאול
,על מה את חושבת, כאילו העובדה שהם ברב פיקחותם הבחינו שאת
שקועה במחשבה מקנה להם איזו שהיא זכות על מחשבותיך הפרטיות.
אבל במקום זה היא אמרה "על כלום בעצם." הוא חייך ושתק. מירי
זהתה מיד את הרחרוח החוקר. היא ידעה שהוא יכלו להריח עליה שאין
לה חבר. הוא גם יכול להריח שהיא נמשכת אליו ושבשכנוע קל יוכל
לחזור איתה הביתה. בכדי להיות בטוח הוא מזג לה עוד כוסית והביע
בפניה את שימחתו על כך שהבר יסגר בקרוב.
3 שעות מאוחר יותר כבר היו בדירתה.



מירי שכבה על הבטן וניסתה למקד את תחושת הריקנות הנוראית שאפפה
אותה. הריקנות היא תחושה חדשה לה בתכלית, ולמרות שפעמים רבות
פינטזה להיות  אחת מהבנות האלה שאדישות מרוחקת נטולת רגשנות
נשית היא כרטיס הביקור שלהן אל העולם המודרני, כעת, כשהיתה אחת
מהן, היא התחילה לחשוב שהריקנות ריקה מתוכן. אם היא לא מרגישה
מזה כלום, אז בשביל מה בכלל הביאה אותו הביתה? "על מה את
חושבת?" עכשיו הוא כבר באמת התחיל לעצבן אותה. הוא שכב לצידה
על גבו ולא טרח להתכסות, גאה ללא ספק בציוד שנתן לו הטבע.
"המחשבות שלי הן שלי " "רוצה לדעת על מה אני חושב?" "זה לא
ישנה את התשובה שלי" היא ענתה ברפיון והפנתה אליו את גבה, מנסה
לרמוז שהיא רוצה לישון. "רוצה או לא? "הוא התעקש. למירי נשאר
סנטימטר אחרון של סבלנות. " נו, על מה אתה חושב?" "אני חושב אם
גמרת או לא" רק בשניה הזו היא התעוררה לפתע לעובדה שהאקט
שהתבצע על מיטתה עד לפני כמה דקות כלל אדם נוסף פרט לה, ובזמן
שהיא מנסה להבין את הרגש הקר והחדש שמשתלט עליה, הוא מנסה
להשתלט על חוסר הבטחון הנוראי שהוא מכיר כל כך טוב.  
"נו? " הברמן הזדקף מעט "נו מה? " "גמרת או לא?" הוא שאל.
"לא" - מירי לא מצאה שום טעם או הגיון בלשקר. "לא באף אחת
מהפעמים?"  "לא, אל תרגיש רע " "נראה לי שמשהו אצלך לא בסדר "
עכשיו היתה זו מירי שהזדקפה ופנתה אליו "מה זאת אומרת?" היא
ניקבה בפניו חור במבטה. " כלומר, שלוש פעמים, ארוכות. את
יודעת, יש בנות שיותר קשה להן." "לא קשה לי בדרך כלל" היא ענתה
כמעט מיד, לפני שיספיקו דבריו לשקוע ולאחוז במציאות. הברמן
לעומתה שתק, מה שנתן למילותיה שלה אפילו יותר מידי זמן לשקוע,
וכך הן הפכו לגדולות ופוגעות יותר ויותר ככל שהזמן חולף. היא
לא תכננה לפגוע בו, אבל נוכחותו במיטתה גרמה לה לאי נוחות
וכשאמר שמשהו אצלה לא בסדר, היא נתקפה בפחד שהוא יכל לקרוא את
מחשבותיה ולהריח את הריק שבתוכה. אחרי 10 דקות בערך של שתיקה,
הוא קם והתחיל להתלבש. היא די שמחה שהוא הולך, אבל פתאום
התחילה לחשוב על שנות הטיפול הרבות שוודאי צפויות לו בכדי לתקן
את הנזק הפסיכולוגי שגרמה לו ממש עכשיו - מילותיה עדיין תלויות
באויר הדומם. ליבה נמלא רחמים ונקיפות מצפון. "אני לא התכוונתי
לזה איך שזה נשמע" הוא הביט בה בזמן שהרים את מכנסיו. "כנראה
שאני לא זיון מספיק טוב בשבילך. את בטח גומרת בשניות ואין אצלך
שום דבר לא בסדר. את מאה אחוז" הוא הביט בה מבט אחרון מהדלת
ואמר "את פיקס" ואז יצא, כפתורי חולצתו פרומים ונעליו בידיו.
מירי התיישבה במיטה ועישנה סיגריה, שואפת את העשן עמוק, פנימה
אל הריאות. "מסכן" חשבה לעצמה. היא אפילו לא יודעת את שמו. היא
חשבה על טורק הדלת, שידעה את שמו, אבל גם הוא פעם הציע לה ללכת
לטיפול אצל סקסולוג בכדי להבין מדוע כל כך קשה לה להתרכז כשהם
שוכבים. גם הוא היה שואל אותה על מה היא חושבת כששיעמם לו וגם
לו היתה עונה בסתמיות "כלום". גם הוא לא הכיר אותה בכלל.
תחושת הריקנות נעלמה והתחלפה בבדידות תהומית שמתחילה במרכז
החזה ומתפשטת אל כל פלג גופה העליון - גורמת לו לרעוד. פתאום
היא הרגישה איך כל חייה היא מצויה במחול שלעולם לא נגמר. כל
פעם מחליפים בן זוג, מקווים שהפעם הריקוד יהיה שונה, אבל תמיד
מביטים על הרגליים במקום על העיניים - מנסים שלא לדרוך אחד
לשני על הבהונות.  היא בכתה בכי אמיתי הפעם. כזה שאי אפשר
לשלוט בו בכלל. שמזיז את כל הגוף, מרטיט את הסנטר והאף. שפתיה
פסוקות ורוק נוזל מהן אל המיטה. געיות מייבבות ממלאות את חלל
דירתה. היא חשבה על הריקוד הזה שאין לו סוף ועל איך שכל הזמן
מנסים לשמור על רווח נכון אחד מהשני, לא רחוק מידי ולא קרוב
מידי, שלא יתפרש לא נכון ואולי יבינו מה אתה באמת רוצה. על איך
שאי אפשר להקשיב בכלל למה שאומרים, כי האזניים עסוקות בלהקשיב
לקצב והראש עסוק בלזכור את כל הצעדים ולא להתבלבל. בזמן שיבבה
וגעתה ונשפכה וטיפטפה אל מיטתה כמו סמרטוט, הלילה הפך לבוקר.
הפעם הבאה והאחרונה שתבכה כך שוב תהיה רק בעוד עידן ועידנים
בלוויתה של אימה, כשתהיה כבר אדם אחר. כשלבסוף הבכי יפסק, והיא
תשכב באפיסת כוחות על מיטתה, יבוא לה לפתע רגע אחד של הבנה.
יבוא ויחלוף. כמו כל רגעי ההבנה הכנים באמת. רגע לפני שתרדם
היא תשאל את  עצמה מתי היא תמצא את עצמה עוצרת את הריקוד בשביל
לחבק מישהו, חיבוק כל כך חזק ועוטף ומוחלט עד שהם כבר לא יוכלו
בכלל לזהות של מי היא היד ולמי שייכת הרגל בתוך סבך האיברים
החבוקים, ועוד הם יתפלאו לגלות שהם בכלל לא חייבים להמשיך
לרקוד. הם יכולים לעמוד במקום, וכל שאר העולם ירקוד סביבם.




בעוד כמה שנים, כשמתחת לגשר שלה יעברו עוד כמה גאלונים של
תהפוכות גורל, הימים האלה וכל מה שעבר עליה יתערבלו במוחה. מסך
הבלייה של הזמן ירד עליהם ויערפל ארועים ורגשות. מירי לא תצליח
לזכור את צורתה של הדירה הירושלמית הקטנה ובראשה תצוף רק דירת
אבטיפוס שמורכבת משילוב כל הדירות הסכורות יחד. זכרון יתערבב
בבדיה כשתנסה להשלים את החורים ברצף ההתרחשות והזמן. הכרית
המוכתמת תשכח באחד המעברים. תמונתו של ביבי תוחלף בזו של ביל
גייטס, ובזו של ג'ורג' בוש ג'וניור, ופנינה רוזנבלום ועוד
ועוד, עד שהרגל תליית התמונה עצמו ישכח ויעלם. היכן שתוכל, היא
תשבץ נוסטלגית נעורים מתקתקה והיא תפקוק את ריח האיטליז
הנוראי, ותאפסן אותו בעומק מחסני המוח. הזמן ידחוס תהליכים
בשכבות, ויטשטש את עקבות הנטישה.
בעוד כמה שנים היא תתעורר מחלום, ולא תצליח אפילו לזכור את שמו
של טורק הדלת, שטרק את הדלת והלך.