אני רעבה ועייפה. רגליי החלשות נושאות אותי בפסיעות איטיות
לכיוון המטבח. ידיי נעזרות בכל עצם אפשרי על מנת למנוע מבעדי
למעוד. אני פותחת את המקרר, מתפעלת מכמות האוכל שיש בו. כל כך
הרבה מאכלים, ועדיין אין שם משהו שאני רוצה כרגע.
אני חוזרת לחדר, ומתיישבת על הכסא השחור המסתובב ברגליים
מורמות. האור היחיד בחדר בוקע מהמחשב.
אני שומעת את מריה: "everything fades away"...
שוב ושוב ושוב... ושוב.
חושבת קצת על שם השיר, "הכל נעלם, נמוג".
אני לבד.

יש מישהו מאחורי. מה הוא עושה שם? שומר עלי?
השיר כבר נגמר. להשמיע שוב?

אני לא מבינה למה חברה שלי לא כאן. אני שולחת לה הודעה
באס.אם.אס: "את מתחברת היום?", אולי כך היא תקרא את כל השטויות
שכתבתי לה באינטרנט. "לא".
נו אז לא.
היא לא התחברה כבר שבוע בערך, ואנחנו בקושי מדברות בזמן
האחרון.
אני שולחת הודעה לידיד שלי: "אתה ער?", אין תשובה.

בזמנים כמו אלה, כשאתם לבד,זורקים לאוויר בחדר כל הרגשה לא
ברורה בעזרת דפיקת הראש בקיר (לא אני), בכי (כרגע לא אני),
זריקת חפצים (רק כשאני מעוצבנת),שמיעת מוסיקה (בהחלט אני!)...
מי האדם שהכי הייתם רוצים שיהיה לצידכם?

אז לי אין אותו. לא כרגע. אולי גם לא עוד שנה... לא יודעת.

נכון מצחיק?
הנושא הזה... נו הנושא הזה, בו אני חושבת רק על עצמי. לא על
הצרות שפוקדות אנשים רבים אחרים. לא על מוות. לא על שלום (קיים
דבר כזה? אפילו אנחנו כעם לא מאוחדים). לא על מחלות, גם לא על
הסופניות שבהן. לא על אלוקים. אפילו לא על אלוקים.

רק על הנושא הזה. העלוב, הפעוט,שתופס את כל רגשותי כרגע, וגורם
לאטימותי כלפי כל דבר אחר.

כרגע ל"שומר" נמאס לעמוד. הוא מתיישב על המיטה. אני מרשה לו
להעיף את כל הבלאגן לצד.
הוא לוקח את הספר שפתוח על המיטה, ומתחיל לקרוא. לאחר כמה
שניות, כנראה נמאס לו מהספר, שהרי הוא מניח אותו בצד, פותח את
תרמיל העור של הגיטרה, ומתחיל לנגן. מנגינה שקטה. רכה. לא
מוכרת. לפתע המנגינה מתחזקת, מתחזקת ומתעצמת, נהפכת יותר ויותר
למנגינה מסרט אימים.

אני מתקרבת. להפסיק את זה! כמה שיותר מהר. כמעט נוגעת, היד...

איפה הוא? והגיטרה... בתוך התרמיל? מה קורה לי?!

לא. לא. לא קרה כלום. לא היה כאן אף אחד. זאת אני. רק אני.
ואני. ואני.
המנגינה, היא רק בראש שלי. שלי. אני...
לא הם. לא אתם. רק אני.
למה כל המחשבות שלי באות אלי בגוף ראשון? למה לא
איכפת---מכלום, מאף אחד חוץ ממני?

הוא חוזר. יושב.
לא! תלך מכאן!
אתה לא קיים. אתה לא קיים. אתה לא קיים. אתה לא קיים.

הוא מסתכל לי בעיניים. יש לו עיניים שקופות כמעט. רגועות,
שקטות.

אני יודעת איך לסלק אותו.
אני מתקרבת. הוא נשאר. אני מנסה לעשות לו "בווו".
הוא לא נבהל. נשאר שם, מסתכל.
אני מנסה לגעת בידו.
זה מוזר. אני מרגישה, ועם זאת לא מרגישה אותה... והוא מסתכל.
כל הזמן מסתכל. כמו ילד קטן, שלא מבין מה אני עושה.

הוא קם.
ידי עדיין מתמזגת בידו. עיני עדיין נבלעות בעיניו.
אתה לא קיים. אתה לא קיים. אתה לא קיים.
לך מכאן! לך. לך. לך. לך! אני צועקת, בוכה, חובטת... ואני
נופלת, על המיטה.
אני לבד.