1. פרח
                                                           
     
  קיבוץ הוא המקום האידיאלי לצעירים לפני צבא, ולזקנים אחרי
פנסיה. אבל אותי קטפו מהחממה ירוקת העד, הרבה לפני שיכולתי
לחוות דעה, לטובת שקיעה במים דלוחים, בין דפנות בטון של אגרטל
כבד, בעיר צפופה.
  מעט דברים אני זוכר מהתקופה ההיא: את מגוון האפשרויות
המצומצם בארוחת הבוקר הבריאה להחריד. את החריקה הקלה של אותו
אוטובוס דייקן, תמיד באותה בלטה ליד התחנה, את שעות אחר
הלימודים המתוקות, את השרקייה המהמהמת, משחקת בענפי עץ התמר,
את התנמנמותה של שמש מדברית עייפה, את שעריי הכדורגל המאולתרים
על דשא גבוה, את ניחוחם המרור-מתקתק של החמציץ ושל הרפת. את
צווחות הטווסים החופשיות בפינת החי, את החתונות הלבנות, את
ההופעות הבוסריות על במות מאולתרות בחגים. את השולחנות
והכיסאות מפלסטיק ב"על האש" לפנות ערב, את הזבובים המנסים
נואשות לעוף החוצה מבעד חלונות חסומים ברשתות, את החרקים
ההמוניים, מנקרים ונכווים לאורה של נורה, ותחושה רחוקה וקיימת
שלא מרפה- הפחד שאחז בי בכל פעם שנגלו אלי פני המכשף, המכוסות
במסכה ומופזות בהבזקים ירוקים, של פסל הקיבוץ הרוכן לילות
שלמים, מרתך, חוצב, מכה ומחליק, על גוש אבן חסר צורה במסגרייה
הנטושה בקצות הקיבוץ.
  תומר בדרך כלל לא גבוה, עוז לא אמיץ, ויורם לא חנון. אבל
התיאור הכי נכון שמישהו יכול היה למצוא על הילדה הכי אהובה
בקיבוץ היה פרח. חוץ מאבקנים היה לה הכל.
  פרח היא בת הזקונים של מזכיר הקיבוץ, אליהו, אדם מצחיק מעצם
היותו, רזה וארוך, אחוז תזזית וצעיר בנפשו, מכוסה פקעת עצומה
של צמר גפן, על כן נקרא בפי כולם  שערות סבתא. פרח מעולם לא
ענתה להגדרה של מלכת הכיתה, כפי שאולי היה ניתן לחשוב. היא
הייתה יהלום נדיר, יפה ואמיתית, חייכנית וטובת לב. היא היוותה
קונצנזוס של הערצה, אי של תשומת לב. ההתאהבות הכללית בה, הגיעה
לדרגות נמוכות של סגידה, מאחרוני הנערים עד ראשוני המבוגרים,
אבל בשקט, בחשאי, מתחת לפני השטח.
  קודם כל היה לה שיער אדום, לא צבוע, לא קיבל גוון, פשוט
אדום, שיער חלק עד הצוואר, מנצנץ באור של שמש תמידית. פנים
שזרחו אל העולם כשחייכה וגומות שהוטבעו בה בכל כך הרבה השראה.
כשהייתה מקשיבה עיניה היו פעורות ופיה פתוח בחצי תימהון. כל
הילדים רצו לגעת בטוהר, לזכות בחברתה. היא הזליפה סביבה הילה
של אור ואופטימיות. אפילו הבנות לא יכלו לשנוא אותה כמיטב
המסורת. פרח השילה מעליה באלגנטיות מלטפת ובסבלנות אמיתית כל
מאהב כורע ברך וכל מטריד הלום הורמונים שהשתרך אחריה במטרה לתת
זינוק בזמן הנכון ולהיתלות על הרכבת הנכספת.          
  בכתה ט' נשענו על רמזים מסויגים ותקוות תלושות. רז, חבר
קרוב עוד מהגן, ישב לידי והתכתב עם פרח שעורים ארוכים, מעדכן
אותי בסימנים נסתרים במכתביה, נהירים רק לעיניו, לפעמים היה
מתייעץ, הספורטאי המצטיין, בתלמיד השקדן, מה לכתוב ואיך, ואם
כדאי. ואני באצילות למודת סבל, כטובה לחבר, מכוון ומציע, סורג
משפטים ומפגיש חרוזים, רק כדי לכאוב את פניה הצוחקות כשקראה.
במסירות מניח את נפשי להיות גשר מקשר בניהם, מעל תהום
הדיס-קומיוניקציה, והכל במאבק למען האושר הכללי.          
   כדרכי, לבושתי וביישנותי, לא פניתי אליה אפילו ל 'שלום
שלום' בסיסי, גם הגנבת מבטים או פנטסיות מיניות ברורות מאליהן
היו בגדר טאבו. בעיקר היו אלה שיעורים מיוסרים ומחשבות מרחיקות
לכת, הזיות רומנטיות עד כדי זוועה באשמת סרטי קיטש הוליוודיים.


  מסיבת סוף השנה לפני הכניסה המיוחלת לתיכון הייתה אירוע
מבטיח לשכבת הנעורים. הפריצה המרגשת אל תוך קודש הקודשים-
דיסקו הקיבוץ- התחושה ש-"הגיע הגיל" כהבטחת הדור, ובעיקר
הידיעה המרגשת שלכל אחד מאתנו יקבל בקרוב חדר משלו.
  הלכתי למסיבה עם רז וחזרנו לחוד. בדיסקו אורות מתערבלים
ומשקאות מותזים. חצאיות קצרות סחררו ועורות חשופים סינורו. ליד
פרח שלא הפסיקה לרגע לרקוד במתיקות מנקרת עיניים, סבבו רבים,
בניהם גם תיכוניסטים מעטים שהסתננו בדיסקרטיות. המסיבה טולטלה
מידי פעם בהתלהבות מזויפת, בצחוקים וצעקות, ובשעות הקטנות
התפזרה והצטמצמה לריכולים בתוליים. זוגות בודדים רקדו לצלילי
סלואו שקטים. רז לא היה צריך יותר מזה. הוא ניצל עיתוי נכון,
זינק אל פרח והזמין אותה לרקוד. עד סוף הערב הם בילו יחד
בשיחות נפש עמוקות. זו הפעם הראשונה שיישרתי אל פרח מבטים
ארוכים ומתמשכים שחסרו את הבושה שהשפילה את עיניי במשך כל
השנה. היא אפילו לא הציצה אלי. החוגגים הבודדים הסתדרו בזוגות,
בעוד אני מאזין לא מאזין לילדה מקיבוץ שכן שטרדה אותי בשאלות
לא ברורות, ושמה היה, כמה אירוני, יפה.
  רז ופרח נעלמו מבלי להיפרד מאף אחד, בלשתי אחריהם מרחוק
כשאני מתמרן את יפה לסיבובים ברחבי הקיבוץ המתעורר. האזיקים
לחצו על פרקי ידי, הקנאה פשטה עלי סורגים.
  זה היה בוקר של בכי אומלל לתוך הכר. אהבתי אותה עד כמה
שיכול ליבו המפליג של ילד לאהוב, אהבה אבסולוטית, מתכחשת
לגבולות. תבינו, זו לא הייתה אהבה לילדה, זו הייתה אהבה
למלאך.
  כשהתעוררתי בצהרים להלמות הנגאובר ראשון, מופתע מעצמת
הגילוי וכואב את זיכרון השבי, הודיע לי אבא שאנחנו עוברים
לעיר.  

2. בהלוויה

  סיכות ראש מקרוסקופיות מתלהטות בלהבת מבער אל מול עיני
הפקוחות, דווקא כדי שאראה. הקצוות החדים זוהרים באדמומיות,
מתעקלים כמו זנבות עקרבים, מתכווננים וחודרים דרך הגולגולת,
מרקדים בעליצות על תאי המוח הרגישים ביותר, חורטים במקצועיות
קעקוע מכוער, כזה שמעולם לא אראה ואולי עדיף שלא.  וככל שהשנים
עוברות הקעקוע דוהה, והופך לצלקת, לכתם לא ברור. הזיכרון
יטשטש, יתרחק, יתעמעם, אבל יכבוש מקום בטוח באחורי הראש,
לעולמים. כגידול שנחלש ונובל, אבל לא מתרפא.

  רז נהרג בהיתקלות בלבנון, שלושה חדשים לפני השחרור שלו
ושלי. תמונתו טבעה, בשבוע רב אירועים, בין שאר התמונות
המחייכות בעיתון. הוקדש לו טור שלא היה גדול מהכותרת של שם
העיתון. שם הספידו אותו אליהו, מזכיר הקיבוץ ואבא של פרח,
אביו, אחותו, וצוינו סדרי ההלוויה. הוא נשכח למחרת.
  הקשר בנינו ניתק עם השנים, נדברנו לעתים רחוקות, זכיתי
לשמוע ממנו תיאורים מפורטים ומתרברבים על פרח, החברה, במשך
יותר משנה מאז אותו יום, על חיי הזוהר שהיו מנת חלקם כשזכו ללא
חילוקי דעות בתואר: "הזוג של הקיבוץ", על הופעתם הנוצצת בכל
מפגש קיבוצי, מחתונות וארוחות ערב חגיגיות ועד ערבי שישי
בדיסקוטק, וסתם שעות אחר הצוהריים בבריכה. בעיקר הרחיב על
מנהגם להבריז מבית הספר בשעת יפות של בוקר, ולחזור לקיבוץ כדי
להזדיין בחדרה. שנים עברו ובעקיפין שמעתי על גיוסו של רז
לסיירת צנחנים, לאחר מכן על פרח המש"קית ת"ש, על שחרורה, ועל
עזיבת הקיבוץ לטובת חייה הסוערים של ת"א בזרועות חבר חדש,
שגררה אחריה שובל ארוך של דמעות, ואבל קיבוצי.
  בהלם על מותו של רז הוזכרתי אני בראש רשימת חבריו, אף על פי
ששש שנים לא היה בינינו קשר רציף. מזכיר הקיבוץ השיג אותי
ביחידה, הוזעקתי להלוויה.      
  הדרך לקיבוץ צמחה מולי שוב, כאילו דבר לא נבל בי במשך כל
אותן שנים,  הכבישים הישנים והריקים, השדרה הגבוהה, השלטים
המבשרים, הפריחה המוליכה. השער החשמלי עוד מקרטע ומשתנק,
והשומר, אותו אחד, מקדם אותי בתרועה:
  "אריאל! כמה שנים כבר לא ראינו אותך? נו, רק באירועים כאלה
רואים את הבנים האבודים, ככה זה במדינה הזאת."
  בין משפטי ההתעניינות הצפויים והקלישאות הנדושות אני מצליח
להשחיל שאלה על פרח.
"היא הגיעה!" הוא צוהל "יפה מתמיד!"
...
  צריך להיות זהיר ודרוך! להסתיר את השמחה, להיפרד ממנו
באדיבות, להתחמק מפגיעת חברי הקיבוץ ומקריאות התפעלות, בשביל
הסיכוי המזערי - לפגוש בה לבד, פנים מול פנים, לב מול לב.  
  הו! אל המצפון הזועם! אבחנתו חודרת, פנקסו מתמלא, יושב על
איזה ענן ומשרבט בעט אדום עצבני נקודות שחורות שישמשו אותו
כנגדי באיזה בית דין של מעלה. 'הנאשם כלל אינו מתאבל על מות
חבר האמת של ילדותו, תחת זאת הוא מסתער על אהובתו האובדת
(לשעבר של המנוח) על מנת לספק את משאלותיו האישיות ויצריו
החיתיים. יגזור נא עליו השופט חיים של בתוליות!
...
  אותו לב פצוע שהתבוסס שש שנים בתוך עצמו ממריא כמו תינוק
שעוד לא נולד, בועט וחובט, משתוקק לצאת לחופשי, כדי לגלות
שהעולם בחוץ, גם הוא סוג של כלא. אני עושה עיקוף גדול, פוסע
בנתיבים זרים - זכורים, רפת, מגורי מתנדבים, מסתווה בירוק,
מסתתר אחרי קירות.
  בפתח הדלת, גבעול דק, עלי כותרת אדומים אדומים, היא חוזרת
לחדר נעוריה. אני נעמד כמה מטרים אחריה, פנים אל גב. משתזף
באורה יותר מכפי שהרשיתי לעצמי אי פעם. חיוך לבן אדמדם טובע
גומות חן בלחיים רכות. היא מסתובבת. עיניי דבש גדולות פוגשות,
הפעם ליותר משניה אחת, את עיניי המוכות.
  "אראל, (קול המלאך) איזה יופי לראות אותך סוף סוף."        
         לבלוע את הרוק, לא לאבד את העשתונות, אבל להבין
שזהו.            
  "מה לא ידעת?" צחוק הקסילופון מצייץ ממנה.  
  "אבל את עוד ילדה!" נפלט הצרור.
  "אז מה?" היא תמהה כמו פעם, מנגנת בקול רך, "הוא הדבר הכי
יפה בעולם ואני רוצה אותו."  
  מפיה הכל תמיד נשמע כל כך נכון.
  אני מתקרב, כורע מולה, היא מרימה את החולצה כדי שאוכל
להצמיד את אזני לבטן עגולה, סימטרית, יפה ומלאה. היא מלטפת לי
את הראש כמו שבטח עשתה גם לחבר שלה, לארוס שלה, לבעלה?
  אני נושק לה בעדינות לבטן ומתרומם, אנחנו מתחבקים, הרבה
זמן.
  "שש שנים, אני לא מאמינה, שש שנים ואתה הבן אדם הכי קרוב
לרז שאני מכירה."
   אם רק הייתה יודעת.  
  ציפור השיר מזילה דמעות על הכתף שלי. אנחנו נסוגים זה מזו.
צריך לבחון טוב ומקרוב את פניה הרטובים, כמה פעמים בחיים כבר
יצא לכם לראות מלאך במציאות?
  "את יודעת כמה זמן..." אני לא מוצא את ההמשך, נחנק, מלטף את
גומותיה.
  פרח מניחה כנפיים נעימות על לחיי הכמעט חלקות, ובמבט מדויק
ומרגיע קובעת "כן, אני יודעת."
  דווקא העצבות המובנת מתפוגגת, ובמקומה מתייצבת הכרה מלטפת,
שכל השנים האלו היא ידעה, ולפתע מנחמת.  
  רק רגע, תני עוד כמה שניות, לתפוס, לעכל, להתכרבל בזה, כדי
שהפצע יגליד לגמרי.
  "בוא, אנחנו צריכים ללכת להלוויה."

  כשההלוויה נגמרה וכולם התפנו אני מנתב דרך בין כל מצבות
החברים שאת רובם אני כבר לא זוכר ומגיע לקבר של רז. יושב לידו,
בוכה קצת, מדבר קצת, מבטיח לו שלא ידליקו לו נר. פתאום חיבוק
נעים מאחור והידיים של פרח על כל הגוף שלי. חלקת הקבר הופכת
למיטה גדולה, אנחנו מתגפפים קצת, מעבירים ידיים, כארכיאולוגים,
מגשימים חלום ישן, בודקים את טיבו של כד חרס נדיר. עד שמגלים
שלידנו, על קצה המיטה, יושב לו רז ומסתכל עלינו במבט סתמי. אני
נבוך, גם פרח. ובתמונה הבאה פרח יושבת על קצה המיטה, מרוחקת,
ובטלפתיה מעבירה לי תשדורת מה לעשות. אני ורז מחובקים על
המיטה, חזק חזק. אני לא רוצה להסתכל לו בעיניים.