"על קו הזינוק היאפי"

כולם ידעו שאני רוצה לצאת מהצבא אבל ככל שהזמן עבר הם התחילו
לפקפק בעניין
לבסוף שנשברתי והרגשתי שאני באמת לא יכול לשרוף את הזמן בצורה
הזאת,
ישבתי מול אמא שלי ואמרתי לה "אמא אני רוצה לצאת מהצבא" והיא
הניפה את הראש
בתנועה של "אל תדבר שטויות" ולאחר 10 דקות של שיחה וים של
דמעות היא הבינה.
באמת שאין לי כל דבר רע נגד הצבא ונגד אנשים שנלחמים למולדת
שלהם רק שאני בתור מש"ק מחשב לא ממש מגן על אנשים או עושה משהו
חוץ מלשתות 3 ליטר קפה ביום ולעשן
כמו קטר רכבת ישן.
במהלך השיחה אבא שלי חזר מהעבודה ודיי הבין את העניין, הוא
הקשיב לשיחה ולא התערב
יותר מידי.
שחזרתי לחדר עם הרגשה של עוד אחד שחושב שהוא אביב גפן ומרד
נעורים של ילד בן 16
הוא נכנס ושאל אותי אם אני בטוח בהחלטה שלי, הנהנתי בראש לחיוב
והוא אמר "אני יחתום
רק תדאג שהתור לקב"ן יהיה בבוקר"
יומיים אחרי כבר החזרתי את הדברים שלי לבקו"ם, והשתחררתי.

תמיד היתה לי בראש תוכנית של איך אני יכבוש את העולם ויעשה כסף
גדול, כי אחרי שאתה עובר את הבית ספר אתה כבר לא ממש "בחיים
האמיתיים" אתה רק בדקה ה90 לחיים אחרי הצבא אתה באמת על קו
הזינוק היאפי של אוניברסיטה ,עבודה ,אישה ושני ילדים, והכי
חשוב שהראשון יהיה בן, כי זה חשוב לכבוד הגברי ומן הסתם שהבת
תגדל להיות יפה ולא מזדיינת
אבל לאחר חודש של לקום כל יום ב2 בצהרים התחילו לבצבץ לי בראש
מחשבות שזה לא ממש עובד. אז חזרתי להיות הילד בן 18 שהייתי שכל
היום מעשן סמים קלים, אבל גם זה עבר לי וזה דיי עצוב לנסות
להחזיר את הנעורים חזרה כי כמו שאמרתי אני כבר "על קו הזינוק
היאפי"
אז התחלתי לעשן חשיש ולשמוע לאונרד כהן ועמיר לב כמו כל
תל-אביבי מסטול גאה ששרוף את הזמן ותמיד מצליח לסגור את החודש
בפוקס.

בהתחלה ההורים שלי לא ממש הפריעו לי ולא נדנדו יותר מידי, אבל
אחרי שלושה חודשים הגיעה השיחה שחיכיתי לה כל כך, קופת חסכון
נפתחה והתחלתי ללמוד.
האמת היה כייף זה היה כמו בית ספר לאנשים גדולים ורציניים שלא
מדברים בשעורים, זה העביר לי את הזמן קצת אחרת וגרם לי לקום
דיי מוקדם בבוקר עם כל האנשים הרציניים שיש להם את כבר את כל
מה שאני צריך להשיג והאמת שכבר ששכחתי איך נשמע ציוץ הציפורים
בבוקר וזה עשה לי טוב להבין שיש גם אנשים בשעות הבוקר ושאני לא
קם לבד.

שסיימתי ללמוד שרפתי עוד חודש בלישון עד מאוחר, ובשלב מסוים
הבנתי שאני דיי לבד כי כולם בצבא. ואז חזרתי לעשן את החשיש שלי
ולשמוע לאונרד כהן ועמיר לב ובכל שאכטה שלי נזכרתי בתקופות
היפיות שהיו, שכולם היו אזרחים ותמיד היה מה לעשות אפילו אם זה
סתם לשבת על ספסל ולתת ביקורת על הזקנים שעושים הליכת לילה או
על האיש שעושה טיול עם הכלב בגלל שאשתו לא נותנת לו ושנגמרה
המקטרת הלכתי לישון.

שקמתי בבוקר הבנתי שלא יהיה כסף גדול בחיים שלי אם אני לא
יחתום בלשכה ויעבוד בשחור כמו שכולם עושים.
אז התחלתי להריץ תוכניות זדוניות בראש איך אני הולך לספר את
טרגדיית חיי לפקידה התמניה בלשכת העבודה רק שבשביל שלא תאלץ
אותי להיות מאבטח בבית קפה או מסדר מוצרים בסופר.
שהתקרבתי לשולחן של ורדה הפקידה התמינה בלשכה, הבנתי שסתם
שרפתי תאים במוח לחינם
ואני לא ממש צריך לתת לה תרוצים, כי היא לא ממש מציעה לי
עבודות רק חותמת בפנקס הקטן דופקת חיוך עם שיניים צהובות
מניקוטין וכמו שעון שוויצרי כל 18 לחודש יש לי עוד 2400 שקל על
זה שאני יושב ומגרבץ בבית, ותאמינו לי רק בגלל הזנות שווה
להיות מובטל.
אבל עד מתיי ?

שנגמרו לי ימיים שאני יכול לחתום התחלתי לחפש עבודה, בהתחלה
סתם בשביל לרצות את אמא ואבא ואחרי חודש קצת יותר ברצינות כי
נגמר הכסף לאט לאט בבנק.
אז התחלתי לתקן מחשבים של שכנים דודים דודות וכל מיני אנשים
מוזרים, זה היה כסף כיס נחמד והיה לי כייף לחטט להם במחשב
וראות כמה הם סוטים וגם עבדתי בתחתונים וגם מסטול מה אפשר לבקש
יותר מזה ?
האמת אפשר ותמיד אני נזכר שאני צריך לעשות כסף גדול, ומה עם
האישה ? וילדים ? שאני צריך לייצר לעולם ?

ואז פגשתי אותה היא הייתה לפני צבא, בדיוק בסוף תקופה הבגרויות
כל לילה לפני השינה ההינו מדברים שעתיים לפחות בטלפון עד שהגיע
סוף החודש והגיע החשבון ואז כבר היה לא ממש נעים, האמת שאף פעם
לא פגשתי אותה ואני לא יודע איך היא נראת אבל השיחות שלנו סגרו
לי את היום בצורה קצת אחרת והיה בה משהו שלא הכרתי בעבר.
שנפגשנו היה לי ממש מוזר לא ממש הסתכלתי לה בעניים וכל הזמן רק
שמעתי את הקול שלה, זה היה אותו קול שאני הולך לישון איתו כל
לילה ופתאום שמחברים לזה פנים משהו לא הסתדר לי.

אחרי חודש כבר לא היה לי צורך לחבר את הפנים וקול שכל כך אהבתי
פשוט פתחתי את העניים והיא הייתה שוכבת לידי, זה גרם לי לאושר
ולתחושה שיש עוד סיבה קטנה לקום בבוקר ואולי אני לא ממש לבד,
אבל תמיד חשבתי שגם היא תתגייס עוד חודש כמו כולם,
ומאז אין ממש ברירה אני כבר באמת יהיה לבד על "קו הזינוק
היאפי"