כשהתחלתי לצאת עם פאמלה אנדרסון התרגשתי נורא. בכל זאת, לא כל
יום יוצא לי לצאת עם כוסית בסדר הגודל שלה. אני לא כזה שרירי,
לא זמר באף להקת רוק, וגם אין לי קעקועים בכל הגוף. למרות הכל,
היא בחרה בי על פני כולם, זה היה בשבילי כמו ניתוח להשתלת אגו.
     
  יצאנו למסיבות נוצצות, בחליפות מחויטות ומחשופים עמוקים.
הכרתי דוגמניות מכל העולם, התחככתי בשחקנים מפורסמים, החלקתי
כאפות עם ספורטאים אגדתיים. עיתונאים דחפו לנו מיקרופונים,
מצלמות פילשו עלינו באור צהוב, מדורי רכילות הריעו באותיות
ענק, וציידי פפראצי הציצו אחרי כל אבן. סביבנו רחשו כל העת
שומרי ראש אימתניים כשמבטי גברים אכולי קנאה מסתננים אלי
ביניהם.
  עשינו חיים משוגעים, מביקורים בארמונות של ידידים שלה,
כשאנחנו רובצים על כורסאות ענקיות בדשא בגודל מגרש גולף על שפת
הבריכה, אוכלים ממאכלי השפים הטובים ביותר, ושותים יינות מטובי
הכרמים, ועד בילויים בלילות הוללות חסרי מעצורים, אורגיות
מטורפות, סמים נשפכים כיין, ופאמלה במיטת מים ענקית ומצעי סאטן
מוזהבים.
  אחרי הרבה לילות בהם הייתי נרדם, מדושן, מסומם ומרוקן,
מחשבה התחילה להטריד אותי... - אני יודע שזה מגוחך וטיפשי
מצדי, - אבל הרגליים שלה - הן היו עקומות, פיקות הברכיים שלה
רזות ופוזלות. זה הטריף אותי. גם כשיצאנו למסעדות פאר כשהשולחן
העמוס הסתיר לי, המוזיקה נעמה לאוזני,  והאווירה הרומנטית
ליטפה מכל עבר, הייתי בוהה בפה העולה ויורד שלה כשדיברה או
אכלה, עשיתי כן עם הראש, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה רק על
רגליה עקומות נורא. גם כשהזדיינו, עלו בי קולות של סחוס מתחכך
שנשמעו הרבה יותר מודגשות מצרחות העונג שלה. אחרי שבועיים
החלטתי שזהו, זה נגמר. הסברתי לה בעדינות שזו לא היא זה אני (
זה באמת הייתי אני, עם הפרפקציוניזם שלי ),  ושאני לא מוכן
לקשר כרגע, כי לא מזמן נפרדתי מחברה שלי שהיינו חברים שנה
וקצת, וגם זה נכון. היא לקחה את זה קשה, זה  לא הסתדר לה
שדווקא אני הפסקתי את הקשר, והאמת, גם אני לא הבנתי איך אני
מסוגל להיפרד ממנה, ומהכל. "אתה עוזב אותי?!?" היא לא יכלה
להאמין, "אתה לא יכול לעשות לי את זה!  אני פאמלה אנדרסון!"
"אני ממש מצטער, אמרתי לה בכנות, אבל אני אשמח אם נשאר
ידידים."
  אחר כך יצאתי עם סידני קרופורד. זה הלך ממש טוב בהתחלה. אבל
השומה שלה... היא שיגעה אותי, כל פעם שראיתי אותה חשבתי על
אהוד ברק ונאווה. בפסח, הזמנתי אותה לסדר אצל סבא וסבתא שלי.
היא הגיעה בשמלה יפיפייה והייתה כזאת חמודה, וכל כך נרגשת
לפגוש את המשפחה שלי, ששכחתי לגמרי מהשומה. היא מאוד אהבה את
סיפור ההגדה, שאלה על המנהגים ושרה אתנו את השירים . הכל היה
טוב ויפה עד שסבתא שלי טבלה את המרור במי המלח והכריזה: " מרור
זה, על שומה?" (!!!)  זה הרס אותי, פירק אותי לחתיכות. חשבתי
שהיא עשתה לי את זה בכוונה. עד סוף הסדר סבלתי. אחרי הכוס
הרביעית הקאתי על הכוס המלאה של אליהו הנביא ועל האפיקומן שהיא
כרגע מצאה בצהלות שמחה ( היא ביקשה לחפש אותו, אז נתנו לה כי
לא היו ילדים בסדר ), את כל הגפילתע פיש, הקניידלך והחרוסת עם
המצה, בסדר הזה.  ב- ג' של חול המועד כבר לא יכלתי יותר.
  עם שרון סטון חשבתי שזה יהיה אחרת. אבל זה לא היה. בפעם
הראשונה חשבתי שהיא פשוט שכחה לצחצח שיניים, אבל הריח שלה מהפה
רק התגרע מפגישה לפגישה, כאילו בלעה איזה בואש. הייתי מסוגל
לעשות אתה רק 69   או דוגי סטייל. דיברתי אתה עם רעלה שקניתי
במיוחד. בתגובה לשאלותיה התמהות  טענתי שזו הדרך שלי להזדהות
עם סבלן של הנשים המדוכאות במדינות האיסלם הקיצוני. היא אמרה
שהיא מאוד מכבדת את זה, ואמנם אין לה שום בעיה עם תלבושות
חריגות ובטח לא עם יחסים לסביים  ( אתם שומעים?! ) אבל קצת קשה
לה עם החזות המזרחית שלי, בעיקר כשאנחנו נפגשים לארוחות ערב עם
הוריה. במקום לקפוץ על המציאה, עוד פעם כמו אידיוט, ניצלתי את
ההזדמנות להיפרד ממנה בטענה של חוסר רגישותה לסבלות העולם
בכלל, ולאחיותיה הנשים בפרט.          
  בסוף חזרתי לחברה שלי לשעבר, יש לה חזה קטן, ציפורניים
כסוסות ותחת קצת שמן, אבל היא מתוקה לאללה. נכון שהיא לא פאמלה
אנדרסון, אבל לפחות אין לה ריח רע מהפה.