עבר:
הבית הזה...
כל שניה שאני נמצאת בתוכו גורמת לי להרגיש יותר ויותר מתה...
גם מבפנים, גם מבחוץ.
הם לא יודעים כלום על זה, אף אחד מהם לא יודע. רק זה שאוהב
אותי יודע.
אני פוחדת לאמר להם, על החתכים, על השתיה, על המזרקים...
חשבתי שעד עכשיו הם כבר ישימו לב, אבל כנראה לא אכפת להם.
כבר 3 שנים אני תקועה ככה...
עם הכאב הזה שפשוט שולט בי, לוקח ממני את כל מה שטוב בי, את כל
הרגשות שבתוכי, גורם לי להרגיש כמו ה"בובה על חוטים" שלו.
4 ניסיונות התאבדות ואף אחד עוד לא גילה...
הכי הרג אותי מתי שחשבו שאני סתם חולה עם חום אחרי שאני שתיתי
מרכך כביסה...
הלוואי ויכולתי לתלות בו את החיים שלי...
אבל גם הוא כמוני, קשה לו לחיות באיחוד כאשר לי רע.
כואב לו שרע לי. ואני מבינה אותו.
ואני פה מרגישה כמו אגואיסטית, וזה "ממש" גורם לי להרגיש יותר
נפלא..
לא משנה, עוד מעט אני יסיים הכל, ה-50 כבר מוכנים לי...
והארון קבורה גם כבר מוכן...
הווה:
נעולה בין ארבעה קירות, קפואה, רועדת, אני מרגישה כמו משותקת.
אני מרגישה שאני מאבדת כל טיפת אנושיות שקיימת בתוכי. נעולה
בין החושך לאור. עוד כוויות של סיגריות, עוד חתכים בסתר, עוד
וואליומים...
אני מאבדת את עצמי לגמרי, נופלת עמוק יותר לאי שפיות.
מפה אני כבר לא אצא בריאה בחיים שלי. כל כוויה, עוד חודש, כל
התפרעות, שוב פעם לחדר קשירה. כבר שנה וחצי פה...
בקרוב יגיע לי הכיסא החשמלי ואז אדרוש להגביר את הזרם עד הסוף,
בלי להפסיק. לתת לזרם לאכול את כל כולי...
ואז יגיע רק החושך, לא עוד אראה אור בחיים שלי. אפילו לא את
פריצת האור הקטנה מחלון החדר שלי.
הכל היה שונה אם לא היו מכניסים אותי לפה.לעזאזל למה הם לא
נתנו לי למות? ה-50 כדורים היו מספיקים לי...
אבל הכדורים החליפו אותו. כי הוא שאהב אותי, נטש אותי, פחד
לפגוע.
אבל הוא פגע יותר ממה שהוא ואני תיארנו ביחד...
פגע יותר מכל אחד שפגע בי...
אבל איכשהו אני עדיין אוהבת אותו, רוצה לחבק אותו ולהחזיק אותו
קרוב אלי, לפחות עוד פעם אחת.
אבל זה לא יקרה, הוא סיים את חייו, משהו שהיה אמור לקרות לי!
האיש האחרון שהיה חשוב לי בעולם הזה, וגם הוא נטש אותי...
רק הסכין אוהבת אותי עכשיו, רק היא מנשקת את בשרי בלהט צורב.
מנשקת ונושכת. וכל טיפת דם שנוזלת גורמת לי לאהוב אותה עוד
יותר.
רק אני והסכין בין ארבעה קירות... אבל בסוף זו תהיה רק אני
לבדי, בארון קבורה, בדרך לסוף.
מוקדש לשרון כהן. אני מתגעגע... |
