השמש פקחה את עיניה עם שחר, מתקשה להינתק מן החלום המתוק
והחשוך שמילא את העולם, חלום שהואר באלפי כוכבים, ובירח אחד
קסום.היא שפשפה את קרניה, שטפה פנים, והדליקה את מכונת
האספרסו. היה זה יום רגיל למדי בשביל אותה שמש ושום דבר בלתי
שגרתי לא היה צפוי לקרות.
היא יצאה לה ממקום מנוחתה והחלה לזרוח, מוציאה את הכוכבים
והירח משלוותם ומפזרת אור צהוב מסנוור על העולם. הפרחים הם אלה
שמרגישים בה ראשונים- לפתע מוארים כל צבעיהם וייחודם נראה לכל.
אחריהם מוארים גגות הבתים שבתוכם ראשוני האנשים מקיצים משינה
עמוקה. שעונים מעוררים מתחילים לצפצף צפצוף עצבני ולחוץ,
נזרקים בחמה אל הרצפה הקרה ע"י ידים עייפות המבקשות קצת שקט.
השמש לא אהבה את התפקיד שלה. היא אף פעם אינה רצויה. היא חמה
מדי, מסנוורת מדי, ומעיקה. תמיד בתחרות עם הירח היפהפה של
הלילה. מה לעשות. גם עליה , כמו על רבים, נגזר לחיות בצל
היופי.

באותו יום לא ראיתי את השמש. בלילה שקדם לזריחה הזו שאבתי אליי
את כל הקסם שבאורו של הירח, שרתי לו שירים וניגנתי מנגינות.
דמעות זרמו וכיוונים אותרו והיה שקט.
לאחר מכן נכנסתי הביתה, הישר אל חדרי החשוך, סגרתי היטב את
התריס ווידאתי שאין חריצים פתוחים. חזרתי למרפסת והבטתי בפעם
האחרונה בירח האדיר והמרהיב שלי. עיניי קרנו מול חיוכו. בהלה
קלה אחזה בי לפתע, אך נרגעתי כשמצאתי את הכוכב שלי. הבטתי עוד
שעה ארוכה בשמים העשירים באור ורצתי אל חדרי. הדלקתי 18 נרות
כתומים ונשכבתי על המיטה. בהיסח הדעת הפעלתי את המערכת וניגון
מלנכולי שקט ומלודי התנגן ברקע. נזכרתי בירח, נצרתי אותו בלבי,
במחשבותיי. דמעות זלגו מעיניי. דמעה אחת כיבתה את הנר שעמד על
יד המיטה. כעת נשארתי עם 17 נרות כתומים. ' נו מילא, הלכה השנה
הבאה', חשבתי.
הקפתי במחשבתי את כל חיי את הילדות השמחה והנשכחת, את הכעס,
העלבון, האושר הנדיר ורגעי הגאווה המעטים עוד יותר. זכרתי את
כל היקרים לי, ואת היקרים פחות. את מי שהערכתי ואת מי שגרם לי
לחייך. את מי שלמדתי ממנו דבר או שניים, ואת מי שידע להבין
אותי. אחרי לא מעט זמן של צפיה בסרט-חיי נפלה עליי עייפות. 17
הנרות שדלקו סביבי החלו להבהב באורם החלוש, האדיש, כמו רומזים
על הקץ.
השעה הייתה מאוחרת. 'מחצית הלילה כבר אבד מזמן ועוד מעט יבוא
השחר', הרהרתי.
אותה שמש כבר החלה לפקוח את עיניה ואיימה באורה המסנוור על
העולם. עייני כבר חלשו, שפתיי עייפו וגופי נדם. הבטתי בכבדות
על 17 הנרות שדלקו סביבי בקושי, אותם הנרות שהביאו לי באותו
בוקר חברותיי, בצירוף עוגה וברכה שהיה כתוב בה משהו על "17 הוא
גיל יפה", ו "מזל טוב" או "תנצלי כל רגע". נזכרתי באותו בוקר,
שהיה רק שעות ספורות קודם לכן, ובכל זאת נראה כעת רחוק כל כך,
וחיוך דק נמתח על שפתיי. אחרי אותה מסיבה קטנה כולם  הלכו
ואמרו שיחזרו בערב. בינתיים כבר ירדה השמש אל עמקי הים והעולם
נעשה חשוך ויפה. בערב הם אכן חזרו, ומבטם המאוכזב כשאמרתי שאני
מעדיפה להישאר בבית לבד הוכיח שבאמת איכפת להם. 'חבל', חשבתי.
'חבל שיתאכזבו בגללי'.
כשהם הלכו היה כבר קרוב לחצות. ישבתי במרפסת ושאבתי לתוכי את
הירח, הכוכבים והלילה.
כעת, בחדרי, אני מרעיפה מבט אחרון על החושך ועל הבהוב הנרות
החלוש, שומרת אותם עמוק בתוכי.

השמש כבר עומדת לסיים את האספרסו בכל רגע, ובעוד רגע כבר תגרש
שוב את הלילה. כדאי שאמהר.
עברתי ליד כל הנרות הכתומים היפים שאיבדו כבר מחצית מן החלב
שלהם הלילה וכיביתי אחד אחד עם דמעותיי. נשכבתי במיטה. השמש
וודאי תעלה בקרוב והפרחים כבר משתוקקים שתגיע. זמני קצר.
צמחים אפורים כמוני לא אוהבים את השמש, הם סולדים ממנה. עצמתי
אט את עיניי ודמיינתי את הלילה. כמה כיף יהיה לי כעת , לחיות
בלילה תמידי.
השמש קרוב לוודאי תשתלט על העולם גם היום, שכן זהו יום רגיל
למדי בשביל אותה שמש.
אולי רק לירח שיזרח עוד כמה שעות יחסר משהו, איזה צמח אפור
ושקט ששאב אותו מדי לילה בהערצה.
אלו רק היה יודע שכעת אני אתו, לתמיד.
לילה טוב.