במדינה רחוקה שלט מלך. המלך שלט באכזריות ואזרחי ממלכתו סבלו
מקשיים כלכליים.
באותה עת גם נפלה על הארץ בצורת.
 יום אחד הגיע למדינה נער מהעתיד, אשר השתתף בניסוי של מכונת
זמן. במכונה ניתן להגיע לכל זמן ומקום, חסרונה היחיד הוא שהיא
עושה הרבה רעש וצבע. הנער היה כבן 15, באסטיאן שמו. הוא הביא
עמו תיק מסע ובתוכו פנס, שעון דיגיטלי ועוד מספר דברים.
 באסטיאן נחת ליד עיירה קטנה ושלווה בממלכה, בתוך סערת ברקים
עצומה, כשהוא עירום כביום היולדו. הוא החליט לבדוק את השטח
ולחפש מקום לשים בו את תיקו, עד שיזדקק לו ובינתיים שמח לראות
את הדברים עליהם למד באופן תיאורטי מתוך ספרי ההיסטוריה חיים
מול עיניו.
רועה ישיש, שרעה את עזיו בשדה הבחין בנער. באסטיאן ניסה
להסביר לרועה מהיכן הגיע, אך הוא התרגש ודיבר במשפטים קטועים.
הרועה ריחם על הנער העירום, שנראה גם מבולבל מעט, ולקח אותו אל
ביתו, לתת לו בגדים ואוכל. עלתה בו מחשבה להיעזר בנער, שכן
תמיד יועילו ידיים עובדות. מה גם, שמשהו בנער משך את תשומת
ליבו.
 ראה זאת אחד מאנשיו של המלך, ואמר על כך למלך. המלך, שלא אהב
זרים, כעס וציווה להביא אליו את הנער.
 הוא שלח שומרים להביא את הנער. הם איתרו את הבית ופרצו לתוכו
ולקחו אתם את באסטיאן. כעבור זמן מה הובא באסטיאן לארמון.
 שאל המלך את הנער:"באיזו זכות אתה בא למדינה שלי ומבקש לגור
באחת מהעיירות שלי?!
אתה לא יודע כמה עולה לי לכלכל את תושבי המדינה בעת הבצורת?"
 באסטיאן, שידע מהי סיבת הבצורת, חייך, אך לא אמר דבר.
 כעבור זמן קצר שמעו כל תושבי העיירות שסביב לארמון על הנער
המסתורי שהגיע בסערת ברקים ונתפס על ידי המלך. הם הגיעו לקרבת
הארמון ונעמדו שם.
 חש באסטיאן במהלך זה, ואמר למלך:"יש לי בשורה לכל האנשים אשר
מתקהלים מסביב לארמון."
 התפלא המלך, ושלח את אחד משליחיו לדווח לו על הנעשה מחוץ
לארמון.
הארמון אכן נתגלה מוקף.
 המלך הורה לבאסטיאן לצאת החוצה לשאת את דבריו, אך שלח יחד
אתו שומרים, כדי שלא יברח. באסטיאן אמר לתושבי הממלכה, שאם הם
יפילו את המלוכה ויקימו ממשל עם, תופסק הבצורת.
 שמע זאת המלך ומיהר לצאת, בליווי משמר כבד, לעצור את התפרעות
הצפויה.
 אמר המלך לנער:"באיזו זכות אתה מעז לומר לעם שלי שיפיל את
המלוכה שלי, ויקים משטר עם, ועוד מסתמך על הפסקת הבצורת?!"
 "ממשל עם - 'דמוקרטיה'", אמר באסטיאן, "ולא משטר עם".
 "דמו-מה?", שאל המלך.
 "דמוקרטיה - שלטון העם למען העם באמצעות נציגיו הנבחרים",
אמר באסטיאן, "ובקשר לבצורת, יש לי קשר עם האלים".
 "אנחנו לא עובדי אלילים!", צעק המלך.
 "אלים", ענה לו באסטיאן בחיוך, "ולא אלילים".
 אחר הוסיף ואמר:"היום, בשעה שתיים בצהריים, לפי שעון השמש
אשר מצוי בכיכר המרכזית מול הארמון, ייעלם האור ואתם תהיו
באפילה. כך תדעו שאני רציני!"
 עברה שעה, ובשעה 13:42 - לפי השעון הדיגיטלי שענד באסטיאן,
והיה מכוון במדויק כמו שעון השמש שבכיכר המרכזית - החלה השמש
להיעלם.


 בשעה 14:00, אכן שררה אפילה בכל המדינה, וקמה בהלה בממלכה.
 אז הגיע באסטיאן לכיכר המרכזית, כאשר מידו הימנית פרץ אור
מסתורי.
עדי ראייה שלא סונוורו מן האור, ראו בבירור קופסא קטנה מפיצה
אור בידו של באסטיאן.
השעה היתה 14:10 כשהנער אמר:"עכשיו אני אכבה את האור הקטן
וידלק האור הגדול - השמש."
 כיבה באסטיאן את הפנס וקרא אל העם:"הביטו למעלה!"
 הביטו כולם לכיוון השמיים, והנה החלה השמש להתגלות ואור גדול
מילא את הממלכה - אור יום. באסטיאן ניצל את תדהמתם, רץ לעבר
הארמון, עבר דרך הפשפש וסגר אותו.

 מהחלון נשא באסטיאן דברו אל העם:"אם אתם רוצים שתיפסק
הבצורת, כתרו את המלך!"
השומרים ניסו להדוף את ההמון המתפרע ולמנוע פגיעה במלך.
"שמעתם אותי!" - צעק באסטיאן (שגם השומרים ישמעו) - "שימו את
המלך בכלא, אחרת יבוא אסון חדש!"
מיהרו שומרי הראש ועזרו לעם לכתר את המלך, ושמו אותו בכלא.
המלך אפילו לא העז להתנגד.
עננים כיסו את השמיים, ובאסטיאן קרא לעם:"זוכרים את הבצורת?
היא תסתיים אם תקימו דמוקרטיה, שהיא ממשל עם!"
פנה אל באסטיאן, היועץ המלכותי:"שמע נא, באסטיאן, הם לא
יודעים מהי דמוקרטיה, או 'שלטון עם', ועד כמה שקראתי בכתבי
החכמים, לשלטון עם צריכה להיות כלכלה בסיסית!
מה גם, שעם רעב אינו עם צייתן. הסתפק בהפלת המלך בכדי להפסיק
את הבצורת והישארעמנו על תקן של אל, למד נא אותנו את הליכות
שלטון העם."

לפתע שמע באסטיאן קול מסתורי: "בוא אלי"
"שמעת את זה?" - שאל באסטיאן את היועץ.
"מה שמעת?" - שאל היועץ.
"שמעתי קול שאמר לי לבוא אליו" - אמר באסטיאן.
"ובכן, " - אמר היועץ - "זהו האות. עצום את עיניך וצפה לטוב"
באסטיאן עצם את עיניו וחיכה.

"שלום לך, נערי." - שומע באסטיאן. הוא פוקח את עיניו ומגלה כי
הוא נמצא בחשיכה.
"מי קורא לי?" - שאל באסטיאן כשהוא מביט סביבו בעצבנות.
"תן לי שם" - שומע באסטיאן.
באסטיאן מתחיל לחשוש - "לאן הגעתי?" - הוא חושב.
"אתה הגעת קרוב מאוד למקום מושבי, למקום שאני יצרתי." - עונה
לו הקול.
"איך אתה יכול לקרוא את מחשבותי?" - שואל באסטיאן.
"יש חיבור ביננו, אני רואה ושומע אותך ברוחי." - שומע
באסטיאן.
"מעניין אם כל זה אמיתי" - חשב באסטיאן ומייד שמע - "זה אמיתי,
אם כי עדין לא מוגדר".
"הייתי רוצה שיהיה כאן אור!" - קרא באסטיאן, ושמע את הקול אומר
לו - "אתה יכול לעזור לי להאיר".
"עכשיו נחזור לסיפור, שבינתיים הוא סיפור ללא סוף" - אומר
הקול.
"אני לא מוכן לעזור למישהו שאני אפילו לא יודע מי הוא!" - צועק
באסטיאן.
"באסטיאן," - הוא שומע - "שמעתי דברים טובים עליך, ולכן בחרתי
בך. אם תסרב, אמצא גיבור אחר."
"ומה יהיה עלי?" - תוהה באסטיאן.
"אתה פשוט תתנדף!" - עונה לו הקול.
"תבין, אני לא דמות!!!" - צועק באסטיאן - "קראת לי, ולכן
הגעתי".
"צודק." - אומר לו הקול - "לאמיתו של דבר, אני לא יודע בדיוק
מה יקרה לך. אולי תתעורר מחלום, אולי תיעלם... אני לא יכול
לדעת הכול."
"קשה לדעת הכל לבד." - מקשה באסטיאן.
"צודק" - אומר הקול, בנימה של קבלת הדין.
"תראה, בכל אופן, זה לא קל לכתוב עלילה, ועוד לקיים תנאים
במקום חשוך. אם כי טוב שחשוך, שאתה לא ממש רואה אותי".
"מה יש לך להסתיר, שומן? שיניים עקומות? גיבנת?" - שאל
באסטיאן.
"את האופי האמיתי שלי" - השיב הקול.
באסטיאן מהרהר, שוקל את הדברים, ואומר בנימה ידענית ("לא
נכון," - אומר לי באסטיאן, מציץ מעבר לראשי - "זו לא נימה
ידענית, זה היה בטון מחנך") - "עוד תגלה שאין לך בעצם ממה
לפחד, ומה להסתיר".
"אמן", אמר הקול.
אחר, כחכך בגרונו ושאל: "ובכן, אתה חוזר בינתיים לסיפור? אני
מבטיח לך שאני אתגלה, אך קודם לכן, תן לי שם!"
"לשם מה נחוץ לך שם?" - שואל באסטיאן.
"בשביל ממשות" - משיב הקול.
"מה, אתה לא ממשי?" - חוקר באסטיאן.
"כן..." - משיב הקול ואחרי רגע אומר - "כן, אתה צודק... בזה
שביקשתי ממך לתת לי שם, זו מעין הסוואה. מעין כינוי שבעזרתו
יוכלו לראות אותי, או ליתר דיוק, את החלק שאני רוצה להדגיש. זה
מסתור שמגן בפני אנשים שלא ממש מבינים אותי."
"נו טוב, " - אומר באסטיאן - "אקרא לך 'הבורא'".
"תודה" - משיב הקול, ואחר מוסיף - "אתה יודע שאין זה שמי
האמיתי."
"אכן כן," - משיב באסטיאן - "אני גם יודע שאין לך צורך להתבייש
באופי האמיתי שלך, כיוון שיש הרבה אנשים שמעריכים אותך,
ומבינים אותך, ואכפת להם ממך. כדאי שתלמד גם לבטוח בעצמך, ולתת
להם להגיע אליך, בלא שתדאג להביאם".
"אשתדל" - אומר הקול.
"שנינו יודעים שזה אפשרי", אומר באסטיאן.
באסטיאן חש שבעל הקול מהסס לרגע, ואומר - "נתחיל בכך שתאמר לי
את שמך, ולא תסתתר מאחורי הכינוי. אם כי, הוא אכן מתאר את מה
שאתה עושה כעת."
"אפשר אחר כך?" שואל הדובר.
"אני לא פוחד ממך, אני מבין אותך" - אמר באסטיאן, מזדהה.
הדובר חשב לרגע, שקל את הדברים, ולבסוף אמר בנימה עולצת "צודק.
שמי יובל."
"נעים מאוד" אמר באסטיאן.
"נעים גם לי" השיב יובל.
אור קלוש נדלק והאיר את פניהם.
"אתה בכל זאת לא רוצה להשאיר מקום למסתורין? הוא מוסיף טעם
לדברים, כמו שאתה כבר יודע" - אומר באסטיאן, וחיוך שובב על
פניו.
ניצוץ עובר בעיניו של יובל, והוא מחייך. אחר, כבה האור, ושוב
שניהם שרויים בעלטה.
"איך אמלא את משימתי להביא את העם לדמוקרטיה?" - שואל
באסטיאן.
"אני אעזור לך." - אומר לו יובל - "נתתי לך כוחות מיוחדים
שבקרוב תגלה מה הם עושים, אך היזהר משימוש מופרז בהם. יתכן
שעוד אקרא לך אלי. כמו כן, תוכל גם להיעזר ביועץ."
 "להתראות באסטיאן..." - שמע באסטיאן קול שנמוג בהדרגה. הוא
הסתכל סביבו וגילה שהוא נמצא שוב בארמון.

 "ובכן", אמר באסטיאן, "הבצורת תיפסק מרגע זה. עלינו להציב
מנהיג בשלטון, ואני אדריכו כיצד לבנות דמוקרטיה, אך איני יודע
אם אוכל להישאר זמן רב."
 "אתה יכול להישאר עד שתסיים את משימתך וגם לאחר מכן, אם
תרצה" - אמר לו היועץ.
 "אמור לי" - שאל באסטיאן - "האם יש אצילים במדינה זו?"
 "כן", אמר היועץ, "בכלא..."
 "והאם יש יורש למלך?"
 "אכן, " - ענה היועץ - "לקרוא לו?"
 "ומהר!" - ציווה באסטיאן.
 קרא היועץ למשרתים, והם הביאו את בנו של המלך.
 הסתגר באסטיאן עם בן המלך באחד מחדרי הארמון והסביר לו את כל
המצב.
 כחצי שעה ארכה השיחה ובסופה יצאו שניהם מהחדר ולחצו ידיים.
 "אני מסכים" - אמר הנסיך - "אך למרות שאבי היה מלך עריץ
והתעלל בעם, ואף היה קשה כלפי, אל תפגעו בו, אחרת הוא לעולם לא
יבין את מעשיו. עדיף שתגלו אותו, כך יראה דברים חדשים וגם יוכל
לשמוע על הנעשה כאן בלעדיו."
 "אגב, נסיכי, " - שאל באסטיאן - "מה שמך?"
 "שמי... שמי..." - גמגם הנסיך - "הוא עומד לי על קצה
הלשון!"
 "פיליפ?" - שאל באסטיאן.
 "נכון!" - קרא הנסיך - "איך ניחשת?"
 "תגלה בבוא הזמן" - אמר באסטיאן.
 פיליפ עלה לדרגת מלך, ובאסטיאן היה יועצו הנאמן וחברו הטוב.
 יום אחד שמע באסטיאן קול קורא בשמו. רץ באסטיאן אל המלך ואמר
לו: "אם אינני טועה, כעת תוכל לדעת איך ניחשתי את שמך, ובכלל
מה אני עושה כאן."
"איך אוכל לדעת זאת?" - פיליפ שאל.
"עצום את עינך ובוא אתי" - ענה לו באסטיאן.
 עצמו באסטיאן ופיליפ את עיניהם.

"ברוכים הבאים" - שומעים באסטיאן ופיליפ קול.
הם פוקחים את עיניהם ומוצאים את עצמם ליד מבוך הנמצא בתוך
מערה, כשמולם עומד נער כבן 17, לבוש גלימה.
"איפה אני?" - שואל פיליפ.
"אתה נמצא כעת מחוץ לזמן שלך, ודי קרוב לזמן שלי" - עונה
הנער.
"אני מבין שאתה הוא 'הבורא'" - אומר באסטיאן ובקריצה מוסיף -
"אני אוהב את האווירה כאן".
"החלטתי לא להסתתר..." - התחיל יובל לומר.
באסטיאן הביט לעבר יובל, והוא השתתק.
"מה שמך?" - שואל יובל את הנער.
"פיליפ" - מציג פיליפ את עצמו - "ואתה, 'הבורא'?"
יובל הסס לרגע, אמר "כן." ומיד חש הקלה.
"נעים מאוד" - אמר פיליפ, והוסיף - "אני רואה שאת באסטיאן אתה
כבר מכיר?"
"מכיר די טוב" - מאשר הבורא.
"מה דעתך על האזור?" - שואל יובל, תוך שהוא קורץ לבאסטיאן.
באסטיאן משיב על הקריצה בנשיפת אויר, משהו בסגנון של "אתה לא
יכול להתאפק?"
יובל עצם עיניו לרגע, ואחר שוב זרח מבטו, ובאסטיאן הבין
וחייך.
"מרשים מאוד" - השיב פיליפ, שלא היה מודע לחילופי המבטים בין
שניהם.
"אגב," אמר יובל - "אתה יכול לקרוא לי יובל, אם תרצה."
"אחשוב על כך", השיב פיליפ.

יובל מסביר להם מהם הדברים שעליהם לעשות כדי להפוך את המדינה
לדמוקרטיה, ובכלל, מה הם עושים שם.

 כאן, הרשו לי לחלוף ביעף על תקופת זמן שארכה כשנתיים.
 המלך נתן לעם חוקה, שמפרטת את זכויותיו וחובותיו של העם
וזכויותיו וחובותיו של המלך, בהתאם לחוקה, נתן המלך חינוך חינם
לילדי המדינה, וגם סייע לחקלאים לשקם את עצמם
לאחר הבצורת.
 המלך קרא  אליו את ראשי היישובים להדריכם, ולאחר זמן שלח
אותם חזרה אל יישוביהם כשהם מצוידים בידע רב, שיעזור להם ללכת
בדרך לדמוקרטיה.

 יום אחד השתעממו באסטיאן והמלך, והחליטו לעשות מעשה לא
שיגרתי.  הם החזיקו ידיים, עצמו את עיניהם ולחשו "יובל! יובל!"
(אם לא יעזור, לא יזיק).
"שמעתי אתכם" - הם שמעו - "בואו אלי!"

הם פקחו את עיניהם וגילו שהם נמצאים בתוך חדר קטן, עם מיטה,
ארון ושני כיסאות. על אחד הכיסאות ישב נער, שנראה לבאסטיאן
מוכר. הנער רכן ליד שולחן עליו נמצא משטח מוזר. הוא הקיש על
המשטח בקצב, בעודו מביט מדי פעם על משהו שנראה לפיליפ כקופסה
משונה בצבע לבן, ובתוכה מופיעות באורח פלאי אותיות אש על פיסת
רקיע. לבאסטיאן הזכירה הקופסא משהו, אך להפתעתו הוא לא יכל
להיזכר בשם.

הם התקרבו עוד והתפלאו לראות שהנער אפילו לא מסתכל לכיוונם.
באסטיאן לוחש לפיליפ "תגיד לו משהו!". "לא, תגיד אתה!", לוחש
פיליפ.
לבסוף שניהם אזרו אומץ ושאלו את הנער "מי אתה?".
"אני יובל, או אם תרצו, הבורא" - אמר הנער, כשהוא מפנה מבטו
לרגע אליהם, ואחר שב לעיסוקו.
באסטיאן ניגש ליובל, ומביט מעבר לכתפו, על הקופסא - "צג"
הבזיקה במוחו המחשבה - ורואה שעל הצג כתוב שהוא ניגש ליובל,
והביט מעבר לכתפו, על הצג...
"במה אתה משחק פה?" - שואל באסטיאן, ורואה את שאלתו כתובה.
"ובכן" - השיב יובל - "ראשית כל, זהו מחשב".
"מחשב!" - חושב באסטיאן - "זו המילה שחיפשתי!" ומשיב, "אין לי
ראש למחשבים."
"האם אתה זוכר, באסטיאן, את 'הסיפור שאינו נגמר'?" - שואל
יובל.
"בטח שאני זוכר" - אומר באסטיאן - "איך אפשר לשכוח אותו?"
"ובכן, זה כמו הסיפור שאינו נגמר, אלא שכאן אני מכוון את
העניינים." - מסביר יובל.
"תסלחו לי שאני מפריע בשיחתכם" - אומר פיליפ - "אך אני לא
מבין על מה אתם מדברים".
"אתם נמצאים בשנת 1992, בביתי במדינת ישראל, ליתר דיוק,
בעכו." - משיב יובל - "כיוון שזמן זה רחוק מאוד מהזמן שלך,
פיליפ, אתה רואה את מה שיבוא אליכם בעוד שנים רבות מספור.
באסטיאן, הראה לפיליפ את הפנס שנתתי לך כדי להאיר לך את דרכך
בזמן ליקוי החמה".
באסטיאן שם ידו בכיסו, מוציא את הפנס, מדליק אותו ומושיטו
לפיליפ.
"מה זה עושה?" - שואל פיליפ.
"הדבר הזה, " - מסביר יובל - "מאיר לך את דרכך בחושך. מדליקים
ומכבים אותו עם הכפתור הזה."
פיליפ לוחץ על הכפתור, והפנס נכבה. הוא מחייך, לוחץ שוב,
והפנס נידלק.
"תכבה את הפנס, " - אומר לו באסטיאן - "הוא לא יאיר לנצח".
"מדוע לא?" - שואל יובל - "זהו פנס קסמים".
פיליפ מכבה בכל זאת את הפנס.

"אמרו לי מה אתם מעדיפים: להישאר אתי, לחוות חוויות מרתקות או
לחזור לסיפור?"  - שואל אותם יובל.
"אני רוצה לחזור לביתי" - אומר באסטיאן.
"וגם אני רוצה לחזור" - משיב פיליפ.
"בקשותיכם תתגשמנה" - אומר יובל - "אך באסטיאן, לפני שתלך,
זכור שאולי עוד אקרא לך. ועכשיו, עצמו את עינכם".

באסטיאן ופיליפ עוצמים את עיניהם ומרגישים שהם נופלים. בסיום
הנפילה הם מוצאים את עצמם בחדרו של באסטיאן ולידם עותק של
הסיפור ופנס.
"בפעם הבאה, כשתרצה שניכנס לתוך סיפור, תדאג לתת לי תפקיד
יותר מחוכם", אמר פיליפ.
"במידה שזה תלוי בי...", השיב באסטיאן, וחייך.


הסוף (?)