כל  פעם שאני נכנס לבניין , אני מסתכל על גובהו.
חשוב לי מאוד הגובה של הבניין ואם הוא יפה.
כשאני נכנס לחדר אז אני בודק את התקרה , עד כמה היא גבוהה
ובדרך כלל מתעניין מאיזה שנה הבניין .
את כל נושא ההתעניינות הזאת ירשתי מנורית. היא לימדה אותי איך
להסתכל על בניינים , כי כל הזמן טענתי שהבניינים בתל אביב
מכוערים. שאני לא מבין את הבנייה המתוסבכת והמעורבבת הזאת.
והיא כסטודנטית לעיצוב (ובינוי) היתה מסבירה לי - אבל רק על
התקרות ,שום דבר מעבר.
אני מצד שני ניסיתי ללמד אותה לנגן או לשיר .  מהר מאוד הבנתי
שהכשרון לא נחת אצלה במסלול הקליטה, כי כל פעם שהיתה פותחת פה
לשיר היא היתה מקרקעת כמה ציפורים בקולה העורב.
אז לפחות לימדתי אותה לשמוע מוסיקה טובה , כי ככה זה היה יותר
נוח , יכולנו לשמוע מוסיקה טובה יחד באוטו או במיטה.
אני זוכר שלפני שבע שנים כשהיכרתי אותה ,היא היתה שומעת שני
דברים בלבד- פיל קולינס ויו בי פורטי. עכשיו היא מזהה כמעט כל
להקה או מוסיקה טובה מג'אז, רוק, ועד טראנס.
ואני עדיין תקוע בעניין של  גובה התקרות, והיא כנראה מתלמדת
אצל מישהו אחר איך לעשות לו טוב בזמן שהיא תקרע לו את הלב
ותערבב בפוד פרוססור את החלקים הפנימיים "מבלי לשים לב".
התחלתי להבין את הלוגיקה והיופי של הבניינים ואפילו אני חושב
שזה יפה.
אז כשאני מודד את גובה התקרה מהרצפה אני מקווה למצוא איזה וו
או אוזן ברזל חזקה שמחוברת אליו , כי זה מראה על משהו אחר שהיה
פה בחדר לפני , אולי נותן רמז על ההיסטוריה שלו.
אבל אני מפחד למצוא את הוו הזה כי אני יודע שאין לי אומץ לעשות
איתו כלום כלום כלום-רק אולי לחלום עליו בלילה.
מקסימום נחכה למילואים , שם אני אחפש כדור טועה או אתנדב
למשימות הכי מסוכנות,או שבצבא דווקא אני אמצא איזו תקרה טובה ,
כי בצבא התקרות הכי שוות.

אתם בטח בטוחים שאני עצוב, רע לי ,או שאני בדכאון.
אז אני אגלה לכם על מין אושר קטן ומשוגע שיש לי.
היא עדיין לא יודעת לנגן או לשיר כי אני כבר בטוח לא אלמד
אותה, וגם אף אחד לא יוכל.
אולי זאת שמחה מטומטמת  בשביל אדם נורמלי .
אבל  בשבילי זה הנצחון הקטן שלי.